סקירה ספרותית:
החברה הישראלית:
החברה הישראלית כיום סובלת ממשבר בזהות שלה כחברה. כדי להבין את הסיבה לכך יש להבין מאיזה מרקם בנויה החברה הישראלית ובאיזה מידה המרכיבים שלה מלוכדים והדוקים כחברה אנושית. כלומר, יש להבין מהו מצב הצבירה של החברה הישראלית (פלג, 2010).
קיימים שלושה מצבי צבירה שבהן חברות אנושיות מגיעות לידי התלכדות: חברה אינסטרומנטלית; חברה ממשית; וחברה מדומיינת. בחברה אינסטרומנטלית החברים מתלכדים יחד כדי להשיג מטרה מסוימת. לאחר השגת מטרה זו אין לחברים עוד צורך להישאר יחד, והחברה מתפרקת. לעומת חברה אינסטרומנטלית, חברה ממשית אינה נוצרת לשם השגת מטרה מסוימת, אלא עצם התלכדות החברים היא המטרה. חברי הקבוצה רוצים באיחוד ופועלים רבות לשמירתו, ולכן היא קשיחה יותר מהחברה האינסטרומנטלית, ולא ניתן לפרקה בקלות. חברה מדומיינת היא חברה, שבגלל גודלה הרב החברים אינם יכולים להכיר אישית זה את זה ונאלצים לדמיין את הקרבה והקשרים עם החברים האחרים. הדמיון הזה נועד לשמר את האיחוד של החברה כמו בחברה ממשית (פלג, 2010).
עולה השאלה מה סוג החברות בחברה הישראלית? נראה כי החברה הישראלית מורכבת משלושה הסוגים הנ"ל. מכאן עולה השאלה איזה סוג הוא הדומיננטי בחברה הישראלית? אחת הדרכים למדוד את מצב הצבירה של החברה היא בדיקת אופן התקשורת בין החברים בה. כך, בחברה אינסטרומנטלית התקשורת תתמקד רק בנושא אחד, והחברים בה אינם טורחים לחיבור שפה חדשה. לעומת זאת, בחברה ממשית התקשורת תתמקד בכמה נושאים, והחברים בה משקיעים ביצירת שפה חדשה (פלג, 2010).
החברה הישראלית, בעלת השסעים והקונפליקטים האידאולוגיים והמוסריים הרבים, אינה מסוגלת להגיע לשיח המתבסס על תקשורת בונה, ולפיכך עתידה אינו מובטח.
כדי להבטיח את עתידה, החברה הישראלית צריכה לפתח תרבות של דיאלוג ערכי (פלג,
2 010).
אחת הדרכים ליצירת תקשורת בין האנשים כדי לחברם לחברה אנושית היא השפה. באמצעות השפה הם יכולים לדבר זה עם זה באופן ישיר וליצור ביניהם הבנה משותפת. אולם העברית, השפה של החברה הישראלית, מאבדת בהדרגה את עושרה. אנו עדים זמן רב לתהליך של דלדול העברית המדוברת. דובריה אינם משקיעים בגיוון ובעיטור השפה בביטויים מגוונים, ומשתמשים בעיקר באוצר מילים מוגבל שנדחק מרוב שימוש. כך, למשל, למצב דחק נוהגים להשתמש בביטוי 'על הפנים', ולמצב הנאה בביטוי 'עשר', למרות שהשפה העברית מציעה מגוון רחב של אפשרויות לתיאורים מצבים אלה (פלג, 2010).
–