סמינריון בנושא השפעת המבטא של המורה על הזיהוי הפונולוגי של התלמידים ששפת אמם ערבית שרוכשים עברית כשפה שנייה

סוג העבודה
מקצוע ,
מילות מפתח , , ,
ציון 97
שנת הגשה 2018
מספר מילים 6862
מספר מקורות 20

תקציר העבודה

תוכן עניינים
1. מבוא. 1
1 .1 רקע. 1
1 .1.1 עברית וערבית בישראל. 2
1 .1.2 מושגי יסוד ברכישת L2. 2
1 .1.3 רכישת שפות נוספות בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. 5
1 .2 מצב המחקר ברכישת L2. 5
1 .2.1 רכישת פונולוגיה של L2. 5
1 .2.2 רכישת פונולוגיה עברית (L2) על רקע ערבית (L1). 6
1 .3 שאלת המחקר. 9
1 .4 שיטת עבודה.. 10
1 .4.1 אוכלוסיית מחקר. 10
1 .4.2 מהלך מחקר. 10
1 .5 השערות.. 11
2 .
תוצאות ודיון 12
2 .1 הפונמה /b/. 12
2 .2 הפונמה /p/. 14
2 .3 הפונמה /v/. 16
2 .4 הפונמה /f/. 18
3 .
סיכום.. 20
4 .
ביבליוגרפיה.. 21
5.
נספחים.. 23
5.1 נספח א – מטלת ההכתבה.. 23
5.2 נספח ב – קורפוס.. 24

1 . מבוא
1.1 רקע
1.1.1 עברית וערבית בישראל העברית והערבית מהוות שפות רשמיות במדינת ישראל, אולם למעשה רק העברית משמשת כשפה הדומיננטית שבה מתקיימים קשרים בין מוסדות המדינה לאזרחי המדינה (Ibrahim et al. 2008: 198).
ההתנהלות של אזרחי המדינה מול גופים רשמיים, גורמי החוק והאכיפה, וכן הבנת התקשורת – לכל אלה נדרשת רמת עברית סבירה. אי לכך, משרד החינוך קיבל החלטה שתלמידים בעלי שפת אם ערבית יחלו ללמוד עברית החל מכיתה ג (משרד החינוך 2010) בעוד שלימודי הערבית בבתי הספר במגזר היהודי יחלו בחטיבת הביניים בלבד (משרד החינוך 2009).
במסגרת הלימודים האקדמיים במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל העברית היא השפה השולטת.
לכן, האוכלוסייה הערבית בישראל רוכשת את העברית כשפה נוספת.

1 .1.2 מושגי יסוד ברכישת L2
תלמידים ערביים בישראל נמצאים במגע יום-יומי עם העברית והם לומדים את העברית מגיל מאוד צעיר. בעקבות כך אוכלוסייה זו הופכת לאוכלוסייה דו-לשונית. לצורך המחשת הגדרה זו, נדון במספר הבדלים בין שלושה מושגים עיקריים: שפת אם, שפה זרה ושפה שנייה.
שפת אם (L1) הנה השפה שבה שולט הפרט ברמה הגבוהה ביותר (מוצ'ניק 2006: 45). במחקר נהוג להבחין בין שפה שנייה לשפה זרה, וכן נהוג להבחין בין מושגים אלה על ידי הגדרות שונות.
למשל, לפי הגדרתו של בסל שפה שנייה נרכשת לרוב בסביבה טבעית והרוכש אותה חשוף אליה בחיי היום-יום. כלומר שפה זו  אינה נלמדת בצורה פורמלית בכיתה בלבד (בסל 2007: 3). לעומתה, שפה זרה הנה שפה הנרכשת באופן פורמלי בכיתה בלבד, וידיעתה משמשת בנסיבות מיוחדות. על פי הבחנה זו, בעבודה הנוכחית נעסוק ברכישת שפה שנייה. אולם בעבודתי לא אבחין בין שפה זרה לשפה שנייה, אלא אדון ב'רכישת שפה נוספת' המסומנת ב-L2.
בתהליך של רכישת שפה נוספת נוצר מגע בין שתי לשונות, מעין מפגש בין שתי מערכות לשוניות אצל אותו דובר (שפירא תשמ"ט–תש"ן:
287). תופעה זו ידועה בעולם בעקבות תנועת אוכלוסין, קשרי מסחר והתפשטות של תרבות כלשהי למקומות שונים ברחבי העולם.
בין לשונות הנמצאות במגע יש השפעות הדדיות וכן תהליכי העתקה. העתקה זו עשויה להיות חיובית ורצונית, כמו במקרה של שאילה של אוצר מילים או משמעויות, אך עלולה להיות גם שלילית ובלתי רצונית, כמו במקרה של התערבות.
ההתערבות מתבטאת בתחומים רבים – מורפולוגיה, תחביר, לקסיקון, אורתוגרפיה ופונולוגיה. בעבודתי אתמקד באורתוגרפיה ובפונולוגיה.
הפונולוגיה היא תורת ההגה, והיא עוסקת בהגאי הדיבור, בתכונותיהם ובהשתנותם  בתנאים מסוימים (שורצולד וסוקולוף תשנ"ב: 171). בתהליך של רכישת שפה נוספת מתקיים מפגש בין שתי מערכות פונולוגיות אצל אותו דובר. מערכות פונולוגיות אלה הן שונות בכל שפה, והדבר מקשה על הלומד אותן לרכוש את המערכת הפונולוגית של L2. לכן הלומד נוטה להעביר את הרגלי המערכת הפונולוגית של L1 ל-L2 (לאופר 1992: 97).
פונמה מהווה את יחידת ההגה הקטנה ביותר שיכולה ליצור הבחנה בין משמעויות של מבעים, אך אין לה משמעות מחוץ למבע (שורצולד וסוקולוף תשנ"ב: 167; לאופר 1992: 10). הפונמות מסומנות בלוכסנים וניתן להבחין ביניהן באמצעות זוגות מינימליים. כך, למשל, בעברית /b/ היא פונמה המובחנת מהפונמה /p/ באמצעות זוג מינימלי כגון 'בר' לעומת 'פר'. /p/ היא הגה פוצץ, שפתי ובלתי קולי, בעוד ש-/b/ היא הגה פוצץ, שפתי וקולי (שתיל 2008: 73).
כאשר פונמה מסוימת קיימת ב-L1 אך אינה קיימת ב-L2, דובר ה-L2
לא יוכל להבחין בהגה זה (שפירא תשמ"ט–תש"ן: 290). כך, למשל, בשפה הערבית הפונמה /p/ אינה קיימת, ולכן דוברי ערבית L1
עלולים שלא להבחין בפונמה זו בעברית. כלומר הם לא יבחינו בין /p/ ל-/b/ וכך מילה עם הפונמה /p/ (למשל, "פּחית") תיהגה על ידיהם עם הפונמה /b/ (למשל, "בּחית"). חילופים אלה נמצאו אף בתוך העברית עצמה, בלשון המשנה.
למשל, לפעמים מופיע שם "פוצע" ולפעמים "בוצע" (אפשטיין תש"ס: 1221). המילים אינן מנוקדות, אולם ניתן לשער כי אלה מייצגים חילופים בין הפונמות /p/ ו-/b/, כיוון שלפי כללי הלשון העברית אותיות בגדכפ"ת מקבלות דגש בראש מילה.
במקביל לתופעת חוסר ההבחנה, ניתן למצוא בתופעת הבחנת היתר (שפירא תשמ"ט–תש"ן: 291). מדובר במצב שבו ב- L1 קיימות שתי פונמות וב-L2 אין הבחנה ביניהן וכך הרוכש מזהה פונמה אחת ב- L2 כשתי פונמות שונות. לפעמים ההגה נמצא בשתי הלשונות אך בתנאים שונים – הטעמה, מיקום ההגה, סביבה פונטית וכו'. תופעות אלה – הבחנת יתר או חוסר הבחנה – הן אחראיות למבטאו של הדובר. אופן ההגייה של הדובר מתגבש בדרך כלל לפי לשון האם שלו (בהט ומישור 1995:
5 7). תופעות אלה עלולות להפוך בסופו של דבר לשגיאות כתיב.
בעבודה זו אעסוק בשגיאות כתיב עקב חוסר התאמה בשפת הביניים עברית אצל דוברי ערבית, לעומת תופעות אורתוגרפיות של אי סימון דגש או סימון יתר של הדגש.
כדי להבין איזה הגה רוכש השפה מזהה, נדרשים כלים רבים לחקר הפונולוגיה, החל מעבודות מיוחדות ועד מכשור טכנולוגי מתקדם. כאשר כלים אלה אינם בנמצא, עומדות לרשותנו שתי שיטות עיקריות כדי לבדוק איזה הגה זיהה רוכש השפה. השיטה הראשונה היא השמטת מילים ב-L2
לרוכש שפה, בקשה ממנו לחזור על מה ששמע, הקלטתו ובדיקה איזה צליל הוא הפיק. בשיטה זו לא ניתן לדעת בוודאות שהפונמה שהפיק רוכש ה-L2 היא הפונמה שזיהה, כיוון שהפקה של פונמה שאינה קיימת בשפת האם מהווה תחום מורכב בפני עצמו והוא תלוי בגורמים רבים, והוא נתון להתערבות של L1. שיטה נוספת לבדיקה איזה הגה זיהה רוכש השפה היא בחינת הקשרים הגרפו פונמיים שרוכש השפה מפיק. גרפמה היא סימן מוסכם בין כותבים לרישום מבעים (שורצולד וסוקולוף תשנ"ב: 94). בעברית האותיות והתנועות הן גרפמות. בעבודה זו אשתמש בסימון [ ] כדי להציג גרפמות ואגדיר את הגרפמות [ב], [בּ], [פּ] ו-[פ] כארבע גרפמות נפרדות, כלומר, הוספה או השמטה של הדגש יוצרת גרפמה חדשה.
יצירת קשר בין גרפמה לפונמה המתאימה נקרא phoneme grapheme correspondence (שורצולד וסוקולוף תשנ"ב: 168). יצירת קשרים אלה הכרחית בתהליך של כתיבה, כיוון שתהליך הכתיבה הוא קשה יותר. בעת שימוש בשיטה זו אוכלוסיית המחקר נדרשת לשליטה סבירה במערכת הכתיב של L2. בעבודתי אגדיר קשר גרפו פונמי כנכון, בהתאם להנחיות שקיבלו הנבדקים על אודות סימון דגשים בגרפמות [ב] ו-[פ] (ראו 1.5.2), כשהן מסמנות פונמות פוצצות, בהתאם לכללי הכתיב העברי המנוקד, על אף העובדה שמדובר בצורת כתיב שכבר אין נהוג להשתמש בה ביום-יום. למשל, בעבודה זו נחשיב ייצוג של הפונמה /b/ באמצעות הגרפמה [בּ] כקשר נכון, אך נחשיב ייצוג של פונמה זו באמצעות הגרפמה [ב] כשגיאה.
בשפות שונות יש אורתוגרפיות שונות, כאשר חלקן שטוחות וחלקן עמוקות (בירנבוים 1993: h8–h9).
אורתוגרפיה שטוחה היא אורתוגרפיה שבה כל פונמה מיוצגת על ידי גרפמה אחת בצורה חד משמעית. אורתוגרפיה עמוקה, מנגד, היא אורתוגרפיה שבה הקשר בין הגרפמה לפונמה הוא עקיף יותר. כלומר גרפמה מסוימת עשויה לציין מספר פונמות, אך רק פונמה אחת יכולה להיות מיוצגת באמצעות כמה גרפמות. האורתוגרפיה בעברית המנוקדת הנה שטוחה מאוד ואילו האורתוגרפיה בשפה האנגלית הנה עמוקה מאוד. האורתוגרפיה בעברית הלא מנוקדת היא עמוקה עוד יותר, וזאת משום שלפיה אותן גרפמות מייצגות פונמות שונות בהתניות מורפולוגיות מסוימות. למשל, הגרפמה [פ] עשויה לייצג שתי פונמות – /p/ ו-/f/.
כאשר מילה מסוימת ניתנת לקריאה בשני אופנים שונים, דבר היוצר מילים בעלות משמעות שונה, נהוג להשתמש בניקוד חלקי. כך, למשל, במילה 'מִנהל' סימון החיריק נועד להבחין מהמילה 'מְנהל'.
Akamastu (1999: 381) בדק במחקרו את השפעת המערכת האורתוגרפית של L1 על רכישת המערכת האורתוגרפית של L2. במחקר זה נמצא שהשפעה זו קיימת ודוברים שהמערכת האורתוגרפית בשפת האם שלהם אינה אלפביתית חווים קושי ברכישת מערכת אורתוגרפית אלפביתית.
במחקרו הוא בדק את מהירות הזיהוי של מילים כתובות באנגלית שהאורתוגרפיה שלה היא אלפביתית עמוקה על ידי דוברים שהאורתוגרפיות בשפת האם שלהם שונות (Akamastu 1999: 386). לצורך המחקר השתתפו סינים ויפנים, ששפותיהם האורתוגרפיות אינן אלפביתיות אלא לוגוגרפיות, דוברי פרסית בעלי אורתוגרפיה אלפביתית -.