חסימת אתרי אינטרנט באמצעות ספקי גישה כאמצעי שליטה של המדינה על תוכן בלתי רצוי ו/או בלתי חוקי מבוא
האינטרנט מהווה מפגש לדעות, רעיונות וזרימת מידע חופשית בהיקף וחשיבות שכמוהם לא היה. בזכות הפשטות שבה ניתן לרכוש גישה לרשת האינטרנט, תכנים רבים ומגוונים מוצאים את ביטויים ברשת.
לצד היתרון שבהגשמת חופש הביטוי והמידע בקנה מידה עולמי, מועלים לרשת האינטרנט תכנים שנויים במחלוקת ושאינם רצויים במדינות שונות. בעקבות ריבויים של תכנים אלו, מספר הולך וגדל של מדינות משתמשות בטכנולוגיית מחשבים על מנת לחסום את הגישה לתוכן לא חוקי ו/או מזיק המופיע באינטרנט. זוהי פרקטיקה המכונה "סינון האינטרנט"(Internet Filtering) והיא מסדירה מידע באמצעות חומרות ותוכנות מחשבים, בעוד שהאמצעים הטכניים הללו מגובים לעיתים תכופות על ידי מערכת המשפט. מטרתן של מדינות המפעילות פרקטיקה זו היא לעצב את המידע הסובב את האזרחים, ובכך לשנות את התנהגותם. חסימת גישתם של משתמשים לאתרי אינטרנט היא חלק מפעילות הסינון ברשת. פעולת החסימה אינה חוסמת את הגישה לתוכן מסוים המופיע באתר, אלא מונעת את הגישה לאתר האינטרנט כולו, בהתאם ל"רשימות שחורות" של אתרים אותם יש לחסום.
 על מנת להבין כיצד פועלת שיטת סינון זו, תחילה יש להכיר את הגורמים הטכניים האחראים על הפצת התוכן באינטרנט; ספקי האינטרנט הם גורמים טכניים הכרחיים בתהליך הפצתו של מידע ברשת והם נחלקים לשלושה: הראשון הוא ספק התוכן אשר יוצר את האתר ומפעיל אותו. הוא הקובע אילו תכנים יוצגו באתר באופן שצרכני הקצה יוכלו לקלטם. השני הוא ספק השירות המחזיק בחומרה המספקת שירותי אחסון או אירוח לאתר האינטרנט, אולם הוא אינו אחראי לתוכן האתרים שהוא מארח. השלישי הוא ספק הגישה המחזיק בחיבור לרשת האינטרנט ומשמש כ"שער הכניסה" לרשת.
עוד ייאמר כי בעבר הייתה נהוגה ההבחנה בין ספקי הגישה לבין ספקי השירות, אולם בעקבות מיזוגם של שירותי התקשורת והתוכן, הבחנה זו הפכה פחות רלוונטית. ספקי הגישה מספקים את הקישורים והשירותים הטכניים באמצעותם למרבית משתמשי הקצה יש גישה לאינטרנט והם משמשים כמתווכים בעלי גישה טכנית לתוכן המתארח והעובר דרך השרתים שלהם. בהינתן מצב זה, ספקי הגישה מעורבים באופן אקטיבי בהסדרת התוכן הנמצא באינטרנט. לכאורה, יהיה זה אפקטיבי להסדיר את התוכן על ידי פנייה למקור, הלא הוא ספק התוכן, שכן הוא אחראי כמעט תמיד באופן ישיר להפצת התוכן, אולם, פנייה כזו תיצור שתי בעיות מרכזיות. ראשית, קשה לקבוע מיהו הפרט המשמש כספק התוכן של המידע המזיק. שנית, רכישת סמכות שיפוט היא מורכבת כאשר ספק התוכן אינו ממוקם בטריטוריה הגיאוגרפית של המדינה המבקשת לחסום את האתר. מכאן, שפנייתה של המדינה אל ספקי הגישה היא יעילה יותר, שכן ניתן לאתר אותם בנקל ובנוסף לכך, הם מציעים את שירותיהם בגבולות המדינה המפעילה את משטר הסינון. ואכן, מספר הולך וגדל של מדינות ברחבי העולם מטילות דרישות מנדטוריות על ספקי הגישה לאינטרנט למנוע ממנוייהן נגישות לאתרי אינטרנט עולמיים בעלי תוכן בלתי חוקי ו/או לא רצוי. עבודה זו עניינה בחסימת אתרי אינטרנט באמצעות ספקי גישה כאמצעי לשליטה של המדינה על תוכן בלתי רצוי ו/או בלתי חוקי, ומטרתה לבחון את החוקיות ואת ההשלכות של מדיניותן של ממשלות אשר "מגייסות" את ספקי האינטרנט לחסום את הגישה בפני משתמשי הקצה לאתרי אינטרנט שונים.
1 .
חסימת אתרי אינטרנט כמדיניות של הסדרה עצמית טבעו של האינטרנט והפעילויות המתרחשות בו עיצבו את מדיניות ההסדרה ברשת, כך שהאינטרנט מנהל כיום מדיניות של הסדרה עצמית.
בספרות אין אחדות דעים והגישות משתנות באשר לאימוץ מדיניות ההסדרה הראויה; ישנן דעות הגורסות כי האינטרנט צריך להיות נשלט על ידי חוקים הנאכפים על ידי המדינה, ואילו בצד השני של הספקטרום ישנן דעות התומכות בהסדרת הרשת  על ידי משתמשי הקצה (או נציגיה). בעוד שהגישה הראשונה משקפת מדיניות של הסדרה מדינתית, הגישה האחרונה משקפת מדיניות-