העבודה מנתחת את יצירות של המאה ה-20 על פי הגישות השונות:   קוביזם :
1. פיקאסו, פאבלו,  דיוקן של דניאל הנרי קאנויילר,  1910.
2 . פיקאסו, פאבלו, דומם עם מקלעת קש,  1912.
3 . פיקאסו, פאבלו, טבע דומם עם כינור ופירות,
1 913. אקספרסיוניזם :
1 . קירשנר, ארנסט. "עירומים משחקים תחת עץ", 1910.
2 . קירשנר, ארנסט. "רקדנית עם רגל מורמת", 1912.
3 . נולדה, אמיל.  "הריקוד סביב לעגל הזהב", 1910. התפיסה הסינאסתטית של הצבע
1 .      קנדינסקי, ואסילי.
ההר הכחול , 1908.
2 .      קנדינסקי, ואסילי.  קומפוזיציה מספר 4, 1911.
3 .      קנדינסקי, ואסילי.
קומפוזיציה מספר  2, 1901. הפוטוריזם    
1 .      בוצ'יני , אןמברט.
 "עיר מתעוררת",  1910
2 .      בוצ'יני , אןמברט.
"רעשי הרחוב חודרים אל הבית", 1911.
3 .      בוצ'יני , אןמברט.
"צורות מיוחדות במינן של התמשכות בחלל", 1913.
4 .      באלה, ג'אקומו.  "פנס רחוב", 1910. 5.      באלה, ג'אקומו.  קווי המעוף + מקצבים דינמיים, 1913.   אומנות במאה ה-20. קוביזם הקוביזם (=קוביות) האנליטי הוא סגנון באמנות שבו השלם נבנה מתוך המציאות אותה יוצר האומן.
מציאות זו נוצרת על ידי פירוק (=אנליזה) השלם לנושאים/לצורות ויצירת קיום חדש.
במהלך הפירוק של השלם, היוצר מוסיף מידע לא מתוך עיניו הרואות אלא מתוך הידוע לו.  הקוביזם האנליטי התפתח בין השנים 1909-1910, מתוך ההשקפה כי לאומנות יש קיום משלה שאינו כפוף לחוקי הטבע. הקוביזם האנליטי התפתח באותן שנים בהן נסקה הפסיכואנליזה  והמושג של ניתוח ופירוק הנפש היה מאוד פופולארי. האמנים של התקופה, אימצו את המושג אל האומנות תוך ניסיון לפרק את המציאות הנתפסת ולנסוך בה מבט אחר, באמצעות פירוק לקצעים, צמצום החלל, תיאור ממספר זוויות ראייה וניסיון להקנות אלמנט מחקר/חקרני למושא הציור. באופן זה ניסה האומן להציג את השלם ממגוון של אספקטים ובכך להעשיר את היצירה.  פאבלו פיקאסו וג'ורג' בראק נחשבים לראשונים אשר החלו בשימוש בסגנון הקוביסטי. יצירותיו של פיקאסו מגלמות בתוכן את המאפיינים השונים של סגנון אוונגרדי זה. כך למשל  ב"דיוקן של דניאל הנרי קאנויילר"  מבצע  פיקסו אנליזה של סוחר האמנות שהיה מפיץ את יצירותיו. האובייקט מצויר בישיבה כאשר ידיו משולבות ועליו שעון כיס. מצד שמאל ניכר פסל מעץ. למרות שקשה לזהות את האדם בציור, ניכרים האלמנטים של הקוביזם האנליטי.
האובייקט כולו פורק לקצעית תוך השטחה של  החלל וכמעט חיבור מוחלט בין האובייקט לרקע. הפירוק המוחלט מעניק תחושה של שחרור ועצמאות כאשר הצבעים הסגנוניים ננטשים לטובת גוונים אפורים שמקשים על פיענוח רגשי. ההשטחה של האובייקט, ביחד עם הצבעיים הניטראליים והפירוק, משנים את תפיסת החלל ויוצרים דו-ממדיות.  הצופה מתקשה כמעט לזהות את הדמות, כאשר יש לו רמזים דקים על קיומה:…