"היסטוריה ותרבות במאה ה-20" השפעתו  של ווינסטון צ'רצ'יל על הכרעת הנאצים במלחמת העולם ה-2
עבודה קצרה (8 עמודים) המתארת את השפעתו של צ'רצ'יל על סיום מלחמת העולם השנייה.   ווינסטון צ'רציל נולד בשנת 1897 למשפחת אצולה אמידה בבריטניה, בשנים בהן הייתה הממלכה הבריטית אחת מן האימפריות החזקות בעולם. הוא התחיל את דרכו המקצועיות כחייל בצבא הבריטי ונשלח מעבר לים למדינות הכבושות של בריטניה. באותן שנים רכש ניסיון צבאי רב  וגילה אומץ ותעוזה שלא אפיינו את הדור אליו נולד, דור שהיה רגיל למותרות שהחיים באימפריה עולמית הביאו עימם. צ'רצ'יל בשל אופיו חסר המנוחה, חיפש תמיד את האתגר הבא, תוך שהוא שואף לידי משימות צבאיות בעלות משמעות אשר מתקיימת בהן לחימה מסיבית. הקריירה הצבאית שלו שגשגה ושמו נודע ברחבי הממלכה (בסט, 2004).
כעבור זמן מאס צ'רצ'יל בקריירה הצבאית והחליט לבצע מעבר לפוליטיקה, מקום בו יכולתו להשפיע עשויה להיות גדולה יותר ומשמעותית יותר. הוא החל את חייו הפוליטיים בשנת 1900 לאחר שובו מדרום אפריקה. הוא נבחר לפרלמנט והחל בקריירה מדינית שעתידה להימשך למעלה מ-50 שנה. באותן שנים כיהן במספר רב של  משרות מיניסטריאליות  (בסט, 2004). עד שנת 1922 היה  צ'רצ'יל חלק ממפלגת הלייבור, אולם כשזו האחרונה נפלה, החל תהליך איטי של שקיעתו הפוליטית של צ'רציל שהגיעה לשיאה בתחילת שנות ה-30.
עם פרישתו מן המשחק הפוליטי ריכז את מאמציו בכתיבה ומחקר. עד לאותן שנים האג'נדה הפוליטית של צ'רצ'יל הייתה ידועה כהתנגדותו לעצמאותה של הודו, אולם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, החל אג'נדה חדשה מקננת בקרבו. צ'רציל עכב במשך זמן רב אחר התפתחותו של היטלר כמנהיג וחזה מראש את התפתחותו הפוליטית. הוא החל עוכב אחריו עוד משנת 1919 שנים לפני שהיטלר היה שם דבר (לוקץ',
2 003) חושיו המחודדים של צ'רצ'יל בשילוב עם ניסיונו הצבאי ויכולת החזון שלו, אמרו לו כי מדובר בפצצת זמן מתקתקת שעתידה להתפוצץ על העולם כולו. אישיותו של היטלר הבהבה כנורה אדומה לצ'רצ'יל במשך שנים רבות, אולם עם עליית הנאצים לשלטון (הדמוקרטית), החל צ'רצ'יל מצהיר בכל עת על הסיכון שעשויים הנאצים להוות על בריטניה ועל העולם המערבי כולו (לוקץ', 2003). באותן שנים נשמע קולו של צ'רצ'יל כקולם של המשוגעים שאינם מחוברים למציאות והוזים בשגיונות. מדינות העולם בשנים שלאחר מלחמת העולם ה-1 העלו בדעתם אפשרות של מלחמה נוספת שעתידה להיפתח עליהם. הגישה המקובלת בקרב הדרג המדיני ובקרב החוגים האינטלקטואלים דגלה במדיניות של פייסנות, לפי יש להימנע בכל מחיר ממלחמה נוספת (הובסבאום,
1 999). מדינות המערב לא חפצו במלחמה ולא שיערו בליבם כי מלחמת עולם נוספת נמצאת מעבר לפינה. העדר היכולת לדמיין מצב זה הובילה לכך שצבאות המערב לא היו מוכנים למלחמה ועל כן, כאשר ניצב האיום לפניהם הם העדיפו לבחור בדרך של פיוס. בדרך זו נחתם הסכם מינכן, שכלל את בריטניה, איטליה, צרפת וגרמניה. המדינות החותמות הסכימו לאפשר לחלקים מצ'כוסלובקיה ליפול לידיו של היטלר. הסכם זה באף היותו פועל יוצא של מדיניות הפייסנות, נתפס כביטוי של פחדנות מצד מדינות אירופה, אשר העדיפו להמשיך ולנקוט בגישה הפייסנית על אף שברור היה כי גרמניה אינה מעצמה המכבדת הסכמים. כך למשל הפרה גרמניה את התחייבות שלה מחוזה ורסאי שסיים את מלחמת העולם ה-1 (הובסבאום, 1999).  המדינות החתומות בחרו להתעלם מעליית כוחה של גרמניה ומהאופן שבו היא עושה באירופה כשלה, ובכך הציגו סימן  לחולשת המערב, עניין אשר רק הגביר את תיאבונו של היטלר,  אשר יצר הכיבוש בער בו .
–