הקדמה נושא החולה הסופני הפך להיות בעייתי מאד בשנים האחרונות, בעיקר בשל העובדה שכיום יש בידינו אמצעים טכניים רפואיים ומדעיים להאריך חיים. אך הארכת חיים אינה מלווה בד"כ בשיפור באיכות החיים[1].
הרפואה אמורה להעניק חיים איכותיים מבחינה פיזית, וישנם מקרים בהם המשמעות של חיים איכותיים היא להניח לאדם למות. מטרת עבודה זו הינה לתמוך בגישה המכבדת את רצונם של חולים סופניים שלא לקבל טיפול רפואי המאריך את חייהם.
עבודה זו תתחיל בבחינת הדילמה של החולה הסופני הבגיר והכשיר ובשאלה האם ובאילו נסיבות קיימת זכותו לסרב לטיפול רפואי מאריך חיים. לאחר שאענה על שאלה זו אעבור לסוגייה מורכבת יותר, והיא שאלת זכותו של קטין לסרב לטיפול רפואי מאריך חיים. שאלה זו מעוררת דילמה אתית קשה יותר, המחייבת גם דיון בנושאים שונים כגון מעמד האפוטרופוסים וזכותם להכריע בשאלות הנוגעות לחיי הקטין וכן סמכויות המדינה ובתי המשפט ביחס לאוכלוסיה זו. בהקשר של קטינים, עולה ביתר שאת המתח בין אוטונומיה ופטרנליזם. דוורקין[2] מגדיר פטרנליזם כהתערבות בחירות הפרט לבחור ולפעול ע"פ בחירתו, מסיבות מוצדקות כהגנה על שלומו, אושרו וצרכיו. ע"פ מיל[3], התכלית היחידה אשר בשלה מותר לחברה לנהוג בכפיה כלפי אדם היא כדי למנוע היזק מאחרים. התיזה הבסיסית של מיל היא כי בחירה חופשית מלאה או הסכמה של אדם בוגר ורציונלי הנוגעת לעניינים שקשורים אליו בלבד, מוגנת מפני התערבות שלטונית. לאור זאת, מיל מכיר בהתערבות רצויה במקרים של בחירה בלתי חופשית כגון במקרה של קטינים.
בראייה ריאליסטית, נראה כי לא ניתן להתכחש לביטויי פטרנליזם המגבילים את חירותו של האדם, אך אלו יחשבו כלגיטימיים כל עוד הפעולה אינה סבירה, קרי, שום אדם נורמלי לא היה רוצה בה, או שאינה רצונית.   בעבודה זו יהיו שכיחים מונחים כגון "הזכות למות", "הזכות לסרב לטיפול רפואי" ו"המתת חסד", כשהמונח הנפוץ מכולם הינו "הזכות למות בכבוד".
מונח זה מופיע בפס"ד רבים, ללא הבהרת משמעותו. השופט אלון בפס"ד שפר[4] מבהיר את הקושי האינהרנטי במטבע לשון זה:
"ועוד יותר מכך הוא לעניין המושג של הזכות למות בכבוד, שלדעת גדולים והוגים יש בו משום תרתי דסתרי, משום סתירה פנימית. מוות וכבוד אינם עולים בקנה אחד: חיים וכבוד – תואמים הם, כי עצם החיים, משום כבוד האדם יש בהם, כבוד האדם שנברא בצלם האלוקים".
לדעתי, דווקא כאשר מדובר בחיים לקראת סופם, כאשר המוות קרב וייתכן וצפויה מסכת ארוכה של ייסורים וכאבים בשל טיפולים מלאכותיים מאריכי חיים, ישנה משמעות למוות בכבוד.  ברור שהתשובה לשאלה מהו מוות בכבוד תלויה בהשקפת העולם של כל אחד מאיתנו, אך ביחס לחולה הסופני ניתן לחשוב כי אותו מוות בכבוד הוא מוות בו מניחים לטבע לעשות את שלו. מוות טבעי, שחוסך מהחולה את מנת הסבל הקשור בהארכה מלאכותית של תוחלת החיים. מוות טבעי זה הינו הפתרון המוסרי לחיים נטולי כבוד[5].
  [1] פרופ' אברהם שטיינברג "החולה הסופני", רפואה ,אתיקה והלכה (הכינוס הבינלאומי השני, אסופת   מאמרים) 657
[2]  The Monist (1972) 64-84 G.
DWORKIN "PATERNALISM" 56
[3] גון סטוארט מיל על החירות (מהדורה ראשונה, תש"ן) 20.
[4] ע"א 806/88 יעל שפר, קטינה, באמצעות אמה, נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) עמ' 87
[5] ד"ר עמנואל גרוס "EUTHANASIA פסיבית- היבטים מוסריים ומשפטיים", הפרקליט לט (א) תש"ן,  162
  בעמ' 163