תוכן עניינים
מבוא
    פרק א- רקע תיאורטי:
     
1 . הגדרות    
2 . סוגי אלימות    
3 . גורמים מבניים לאלימות בבתי הספר    
4 . תיאוריות    
4 .1 גישה מסורתית    
4 .2 למידה – חיקוי – סוציאליזציה    
4 .3 תסכול – תוקפנות    
4 .4 חוסר משאבים כגורם לשימוש באלימות    
4 .5 גורמים אקולוגיים    
4 .6 גישת "הכוח הכופה"     גורמים לשימוש באלימות   פרק ב – מתבגרים אשר חוו אלימות       סוגי קורבנות ומאפייניהם   פרק ג – חינוך למניעת אלימות וטיפול במקרי אלימות   פרק ד – דיון ומסקנות     ביבליוגרפיה                     מבוא
אלימות במועדונים ובדיסקוטקים, רצח נהג המונית, רצח הנער עמית מולכו, רצח הנער אסף שטיינרמן, האונסים הקבוצתיים בקיבוץ שומרת וברמת השרון, יריות ברובה אויר על עוברים ושבים, מעורבות בני הנוער בסחר ובשימוש בסמים, צפייה בקלטות רצח "לבנות" והגילויים בפרשת "כת השטן" – הופכים את מה שנראים, לכאורה, כתופעות שוליות בקרב בני הנוער למציאות חיים מסוכנת.
קיימת התחושה, כי רף האלימות בחברה הסובבת אותנו גואה. בני נוער, כמשקפים את פניה של החברה הרחבה, חווים על בשרם את דפוסי האלימות של החברה הסובבת אותם ומחדירים דפוסים אלו לתוך קירותיו של המוסד הבית ספרי.
אל מול מציאות זו, עומד בית הספר, לא אחת, חסר אונים. בית הספר נעשה יותר ויותר פגיע לגילויי האלימות. בשנת 1994, דווחו על יותר מ-22 אלף מקרים של אלימות בבית הספר (אבינון, 1995). בהשוואה לנתוני סקר רב – לאומי בנושא התנהגויות בריאות של בני הנוער, מדורגת ישראל, בהשוואה לשאר 23
המדינות שהשתתפו בסקר – בשליש העליון בנוגע להשתתפותם של בנים במעשי בריונות, הטרדה או הצקה, ובשליש השני לגבי השתתפותן של הבנות באותם המעשים (הראל, 1998).
חסרים בישראל נתונים מדויקים על אלימות ופציעות בקרב אוכלוסיית בני הנוער, אך מסקר שערכו הורוביץ ופרנקל (1990) ב-3 ערים בישראל נמצא, כי בין 20% – 30% מהבנים בגילאי תיכון דווחו על התנסות בסטירות ובעיטות, וכן, על אלימות קיצונית דווחו 35% מהנוער המטופל על ידי היחידה לקידום הנוער.
בית הספר הנו ראי של החברה הסובבת. בית הספר כראי החברה, בעיית האלימות החברתית משתקפת על אדמתו, במסדרונותיו ובהדים העולים ממנו. התנהגויות אלימות של תלמידים הנם מקור דאגה תמידי למערכת החינוך ולהורים.
ידיעות על אירועים אלימים בתוך בית הספר ובקרבתו, במיוחד כאשר מעורבים בכך תלמידים, גורמות לזעזוע חריף ומושכות את תשומת לבם של החברה וכלי התקשורת, זאת אף יותר מאשר ידיעות על אירועי אלימות של מבוגרים או של צעירים שאינם לומדים. זעזוע זה קשור לשתי פנטזיות עיקריות של עולם המבוגרים – האחת היא כי תקופת הילדות הנה תקופה נאיבית, כאשר עוצמת הרגשות והדחפים בה קטנה. השניה היא שמוסדות בכלל ובתי ספר בפרט, הנם מרחבים ששוררים בהם סדר וארגון, אשר הילדים בהם מוגנים, אפוא, מפני התפרצויות דחפים של עצמם ומפני התקפותיהם של אחרים (G.
Miller, 1994). כיום, לאור הדיווחים המדאיגים ביותר על אלימות בבתי הספר, התפיסה של בית הספר כמקום מאורגן והוגן הולכת ונשברת, ולצערנו הרב, יש לכך בסיס רחב.
בחירתי בנושא זה הייתה תלויה בהתעניינותי בו, מכיוון שאף אני אישית הייתי מעורבת בתופעה זו, כאשר למדתי בבית הספר, אם כצופה או כקורבן ואף כתוקפת. לא זכורה לי תגובתם של המבוגרים למתרחש. לרוב, את הסכסוכים פתרנו בינינו, אלא אם כן המריבות היו מגיעות לשיא קיצוני, רק אז הורגשה התערבותם של המבוגרים. כיום, אני מבינה את חשיבותה של הערנות לתופעה זו, כאשר יש למצוא דרכים למניעתה. למעשה, למיטב זכרוני, ניתן היה להימנע מרוב ההתפרצויות בעזרת התערבותם ועזרתם של מבוגרים אשר אחרו ואף מיאנו מלהגיע.
בעבודתי, אנסה לנתח את תופעת האלימות בבתי הספר, להבין בעזרת התיאוריות ודעות החוקרים העוסקים בתחום, מהן המקורות לתופעה זו, מהי ההשפעה של הגורמים המעורבים בתופעה, אילו דרכים אפשריות למניעת האלימות, מהי תפיסתם הכללית של החוקרים לתופעה וכן, מי או מה ממלא את התפקיד המרכזי בהתפתחותה של האלימות.