שאלה מחקרית :
  מהו יחסו של בימ"ש העליון בישראל לסוגיית הדיבור המסית?
  תוכן עניינים
:   א. מבוא   ב. הזכות לחופש הביטוי   ג. חופש הביטוי בפסיקה הישראלית   ד. הסתה מהי ?
  ה. דברי הסתה מול חופש הביטוי בפסיקה הישראלית   ו. סיכום                     מבוא
ב-4 בנובמבר
1 995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בכיכר המרכזית של תל אביב בסיומה של עצרת שקראה לשלום ומחתה נגד האלימות. קודם לרצח ראש הממשלה רבין היו מספר רב של מקרי הסתה אך לא נעשה מספיק על מנת למונעם או להעניש את המעורבים בהם. אחרי יותר משמונה שנים היום הנורא הזה נותר נחלתו של חצי עם. לחצי השני קשה מאוד עם תכניו של היום הזה, והוא נותר ספון בביתו, מדיר את רגליו מאירועי הזיכרון הרבים, נמנע מהדלקת נר זיכרון לראש הממשלה המנוח ומשתדל להעביר את יום השנה לרצח במינימום של מעורבות או הזדהות. אין אלה רק אותם אנשים שהניפו את שלטי המחאה כדוגמת "רבין בוגד". זוהי תוצאה מכך שיש מי שמנצל את טקסי הזיכרון לרבין כדי לעמוד דום ולהצדיע להסכמי אוסלו. אותם אנשים דוחים מהם את אלה, והם רבים, שרואים בהסכמים הללו אסון שמרחיק את השלום במקום לקרבו.
לדעתי, זהו יום שבו צריך לדון בהבדל שבין מחאה לגיטימית לבין הסתה אסורה; בגבולות הדמוקרטיה; בגבולות חופש הביטוי; וגם ליצור מנגנוני הכרעה, שיהיו מקובלים על שני המחנות, אם יגיע רגע ההכרעה ותבוא הפשרה המרחיקה לכת, שבה מדברים במקומותינו שנים כה רבות. מערכת החינוך צריכה לעסוק ביום כזה גם במאחד ובבסיס המשותף, ולא רק במנגנונים ובכללי האסור והמותר סביב המפריד והמבדיל. הכאב והשכול, צריכים שני הצדדים לזכור, אינם נחלתו של צד אחד לוויכוח שמתנהל מאז מלחמת ששת הימים. מסיתים קמו משני הצדדים.
הסיבה לעבודה זו הינה כי אינני סבור שנלמד משהו מאז רצח רבין. ישנה הרגשה המקננת בליבי  שהרצח הפוליטי הבא באויר. המסיתים והמדיחים לא למדו מאומה. שוב משווים את השלום לשואה.
שוב עושים דה לגיטימציה לראש הממשלה. שוב נשקפת סכנה מבית. כיצד בית המשפט מתמודד עם בעיה זו? מהו יחסו של בית המשפט בעבר ובהווה לחופש הביטוי ולדברי הסתה?