מבוא
ההתייחסות לחולה הנפש כפטור מאחריות למעשיו הינה עקרון עתיק יומין המקובל במרבית השיטות המשפטיות בעולם.  תפיסת האדם כאחראי ובר עונשין למעשיו מתבססת על האמונה כי לאדם יש בחירה חופשית ולכן הוא בן חורין לכוון את התנהגותו בהתאם לדעותיו וכוונותיו.
בשל כך, על אף שמושג המוסר והצדק ועקרונות השכר והעונש מקובלים המה, אין להם מקום אלמלא האדם הינו בעל רצון חופשי המכוון את התנהגותו בהתאם לרצונו זה.  נימוק זה הינו הנימוק המרכזי לפטור מאחריות פלילית של חולה הנפש.
אך למרות שנראה כי קיים קונצנזוס לקיומו של עקרון זה, חלוקות היו הדעות כמעט תמיד באשר לשאלה "מיהו חולה הנפש".
בעבודה זו ניסינו להציג את התפתחותה של החקיקה בישראל לאור פסיקות מהפכניות בתחום המשפטי העוסק באחריותם  הפלילית של חולי הנפש, ואת משמעותה של ההתפתחות זו בעולם הפסיכיאטריה. העבודה מציגה את המצב המשפטי בארץ בהקשר של "טענת הגנה – אי שפיות הדעת" עוד מימי קום המדינה ועד לימינו כיום.
באמצעות סקירת החקיקה עוד מימי משפטו של מנדלברוט בשנת
1 951 , בו המליץ השופט אגרנט לראשונה להוסיף את מבחן ה"דחף לאו בר כיבוש" להגדרתה המשפטית של מחלת הנפש, מנסה העבודה לתאר את המהלכים העיקריים, לרוב האמיצים, אשר הובילו לשינוי החוק בשנת 1994. למרות שעבודה זו הינה משפטית בעיקרה, לאמור – מסתמכת על חקיקה ופסקי דין, ניסינו לדון באופן מעמיק ובלשוננו אנו בסוגיות משפטיות שונות אשר היוו סימני דרך בהגדרתה המשפטית של מחלת הנפש.  גם בדבר המחבר, המסיים את העבודה, ביקשנו להוסיף נדבך מעט אחר לעצם עקרון הפטור מאחריות פלילית של חולה הנפש.
קריאה מהנה!