שירי התלונה של שלמה אבן גבירול מבוא
ימי הביניים (בערך מהמאה התשיעית עד המאה ה-15) היו תור זהב לתרבות ולספרות  העברית בגולה, בעיקר בספרד. כשמדברים על שירת ימי-ביניים מתכוונים לרוב לספרד המסלמית, עד שבהמשך (בערך מהמאה ה-13) צמחה שירה עברית גם בפרובנס. המשוררים היהודיים בספרד המסלמית לא פעלו בחלל ריק, וגם לא חיו תחת שלטון יהודי. למותר לציין שהשפעת תרבות הסביבה – התרבות הערבית, שגם היא היתה בשיאה בתקופה זו, היתה ניכרת, והחלוקה לנושאים, הסגנון, המשקלים והחריזה היו ערביים בעיקרם. השירה התחלקה לשירי קודש – פיוטים ולשירי חול, שהתחלקו לנושאים שונים. הנושאים המקובלים, שהיו להם מאפיינים ברורים ובלתי משתמעים לשתי פנים היו: שירי יין, שירי חשק, שירי פרידה, שירי אהבה, שירי שבח, שירי גנאי, שירי טבע ונדודים, שירי נפש, ושירי תלונה. למרות שהשפה היתה תנ"כית עם אלוזיות וציטוטים רבים ממשפטים בתנ"ך, היתה השירה גם כלי ביטוי אישי לרגשות המשורר, למרות שבדרך-כלל היו השירים מוזמנים ע'י הפטרונים של המשוררים, אם אתרע מזלם והיו להם כאלה, שהיו בדרך-כלל שליטים או שרים או סתם אנשים רמי מעלה מסלמים ויהודים. בחלוקה גסה אפשר לחלק את השירה של אותה תקופה לשירי קודש (פיוטים) ושירי חול. אנחנו, בעבודה זו, נעסוק בשירי החול. שירת החול בספרד, בפרובאנס ואיטליה היתה תופעה חדשנית בתולדות הספרות העברית, שעד אז ידעה רק פיוטי קודש.  המשוררים העברים בספרד אימצו את תורת השיר הערבית, את צורותיה, משקליה, שיטות החריזה שלה, וגם נושאים ומוטיבים שלה. אבל יש לציין שגם אותם משוררים שכתבו שירי חול, היו דתיים ושומרי מצוות וחיו בקהילה היהודית שהיתה קבוצת ההתייחסות שלהם. אחד הגדולים שבמשוררי אותה תקופה הוא שלמה אבן גבירול, ובו מתמקדת עבודה זו.