מנגנוני ההגנה של האגו מנגנון הגנה (defense mechanism) הינו לרוב מנגנון לא מודע ואוטומטי של האגו שנועד לסייע בהפחתת חרדות. החרדה נוצרת כתוצאה מקונפליקטים תוך אישיים (אינטרו-פסיכיים) בין מבני האיד, האגו והסופר-אגו (DSM IV). על מנת להבין את מהותם של קונפליקטים אלו, ראוי להתייחס לשלושת סוגי החרדה שהגדיר פרויד (Freud, 1926): חרדת מציאות (objective anxiety) שמקורה במציאות החיצונית כגון נשיכת כלב או איסורים הניתנים על ידי ההורים; חרדה נוירוטית/אינסטינקטואלית (instinctual anxiety) שמקורה באיד והנובעת מדחפים ליבידינאליים (הקשורים במין ותוקפנות); וחרדה מוסרית (anxiety of conscience) שמקורה בסופר אגו והנובעת מפחד להפר קודים מוסריים וחברתיים. בהתבסס על חרדות אלו הניח פרויד כי מנגנון ההגנה מהווה את המתווך בין דחפי האיד, דרישות המציאות החיצונית ולחצי הסופר אגו, כאשר מטרתו לסייע לאדם להתמודד עם דחפים, דרישות ולחצים אלו ולהגיע לרמת הסתגלות נאותה. קיומם של מנגנוני ההגנה, כפי שהגדיר אותם פרויד ובהמשך בתו (Freud, A.
1964), מקובלים כמעט על כל התיאורטיקנים העוסקים בתחום, בכללם גם אנשי מקצוע אשר הינם ביקורתיים במיוחד כלפי יתר תורת פרויד. עם זאת, חילוקי דעות קשים נפוצו זמן רב באשר לתפקידם המרכזי של ההגנות ועד כמה הן מובילות לפתולוגיה (Brewin & Andrews, 2000). לא פלא אפוא כי הספרות המחקרית בתחום מציעה סיווגים שונים להגנות של האגו, כפי שיתואר בהמשך (Freud, S.,1894, 1926, 1949; Freud, A.,1964; Vaillant, 1995;).
 המונח הגנה (defense) במובנו הפסיכולוגי הופיע לראשונה בשנת 1894 בכתבי פרויד, בתוארו את מאבק האגו ברעיונות ורגשות כואבים או בלתי נסבלים (Freud, 1894). מאוחר יותר המיר פרויד את המונח "הגנה" (defense) במונח "הדחקה" (repression), אך בשנת 1926 שב להשתמש במונח הראשון בטוענו כי יש להתייחס לכל טכניקות האגו בהתמודדו עם קונפליקטים נוירוטיים, כאשר ההדחקה הינה רק דוגמא אחת למנגנון הגנה ראשוני וייחודי. במילים אחרות, ההדחקה משמשת אמנם מנגנון נפשי ייחודי אך התיאוריה הפסיכואנליטית מפנה מקום גם למנגנונים אחרים אשר משרתים את אותה מטרה – הגנה על האגו מפני דרישות אינסטינקטואליות (Freud,
1 926). במסגרת טיעוניו גרס פרויד כי קיים קשר אפשרי בין השימוש במנגנוני הגנה לבין תחלואה, כדוגמת קשר בין הדחקה והיסטריה או קשר בין בידוד ורגרסיה לבין נוירוזות אובססיביות. נראה כי הנחות אלו של פרויד התבססו בין היתר על עבודותיו של ברוייר (Breuer, 1893 in Brewin & Andrews, 2000) אשר טען כי העלאת תכנים טראומטיים שהודחקו מן התת מודע אל המודע יכולים לרפא לחלוטין את ההיסטריה.  בנוסף לכך קישר פרויד בין מנגנוני הגנה שהוא כינה "מנגנונים נוירוטיים" (Certain Neurotic Mechanisms) לבין קנאה, פרנויה והומוסקסואליות (Freud, 1926). חשוב להבין כי על אף שפרויד הכיר בחיוניות ובחשיבות של מנגנוני ההגנה לתחילת ההתפתחות, הוא הבהיר כי כמות האנרגיה המתבזבזת בשימור המנגנונים ועיוות המציאות הנוצר משימוש יתר בהם הינו מסוכן לאדם. לפיכך, לעתים יהיה תפקידו של הטיפול לנטרל את המנגנונים ולהציף את המודע בתכנים שנדחקו הצידה  (Freud, 1949).  מסיכום עד כה של דברי פרויד עולות כמה נקודות מרכזיות – לא ניתן להתמודד עם החרדה האינסטינקטואלית ללא מנגנוני הגנה; השימוש במנגנוני הגנה הינו הפיך; השימוש במנגנונים יכול להיות הסתגלותי אך גם פתולוגי; התהליך אינו מודע; וקיימות טכניקות הגנה שונות לאותה המטרה.