תופעת ההתאבדות הנה תופעה עתיקת יומין, ונמצאו עדויות לגבי התאבדות בחברות רבות עוד מתקופת הרומים המוקדמת. הגישות לתופעה זו הנן מגוונות– הסטואיקנים ראו בתופעת ההתאבדות אקט/מעשה אחרון של האדם החופשי ואילו הכנסייה הרומית קתולית מחשיבה מעשה התאבדות כחטא.
בסוף המאה ה-19 הציע  Emil Durkheim כי מעשה ההתאבדות הנו אקט חברתי יותר מאשר מוסרי.
כיום, רוב העובדים בחברות המערביות מחשיבים התאבדות כתופעה מורכבת המתקשרת עם גורמים פסיכולוגיים, ביולוגיים וחברתיים.
התאבדות נובעת מתשוקה לברוח ממצבים קשים, או מפגיעה באדם אחר, או כמנהג של אותה חברה.
קיימות השערות הטוענות כי גורמים גנטיים אצל אנשים מסוימים, גורמים לדיכאון ולהתאבדות. הנפוץ הוא: התאבדות מבוצעת אצל אותם אנשים מדוכאים המרגישים כי החיים הם בלתי נסבלים, והמוות הוא המפלט האחרון מהכאב הגדול, מחלות סופניות, אובדן כלכלי ועוד נסיבות נוספות מעין אלה.
אדם הנוטה להתאבדות חווה חוסר תקווה וחוסר אונים, קונפליקטים אמבוויוולנטיים בין החיים לבין לחץ/מתח מתמיד, וללא כל אפשרות נראית לשינוי או להטבה. הרגשות וסיבות אלה, הם הסימנים למצוקה.
השלב הבא הוא מוות מכוון – התאבדות!