תקופת לשון חז"ל: 500- (שיבת ציון) עד 200 (חתימת המשנה) או מצומצם יותר: 200- עד 200. עד שנת 200 דיברו עברית, אח"כ היא נדחקת לגמרי ע"י הארמית וחוזרת בפיוטי הקליר.
  גייגר, לשון חז"ל היא ספרותית:
1.       לפי ספרי דניאל, עזרא וירמיהו ניתן לראות שדיברו ארמית.
2.       יש הבדל עצום בין ל"ח ללשון המקרא ואין חוליות קישור.
3.       כתובות ארמיות: עוזייה מלך יהודה, ואדי סלעה.
4.       מילים חדשות בל"ח הן שאולות מארמית או מושפעות ממנה.
  הפרכות:
1.       עזרא ודניאל: יש עדויות שדיברו עברית. כי נכתבה עברית לצד הארמית. נחמיה: "גם בימים ההם ראיתי.. ואינם מכירים לדבר יהודית… ומביניהם חצי מדבר אשדודית..", מכאן שחלקם יודעים עברית וההתבוללות אינה מוחלטת.
2.       אין חוליות ביניים: המקרא פרוש על 1000 שנה, ומתחלק ל- 3: ABH – שירה מקראית קדומה, SBH- חומשים, נביאים, תרי-עשר, LBH- מאוחרים: שיה"ש, קוהלת, משלי. יש ספרי ביניים: יחזקאל בין SBH/LBH, ספר בן סירא ומגילות ים המלח בין LBH לבין ל"ח.
3.       כתובות ארמיות: ארמית היתה הלשון הרשמית ולכן היה לשטרות ומסמכים תוקף חוקי. כמו כן, נמצאו גם כתובות עבריות: כתובת בני חזיר.
4.       מילים שנשאלו מארמית: היו בשימוש כי לא היו להן תחליפים עבריים, וההלכות היו מארמית ממקורן. זוהי לא הוכחה שהשפה הארמית היתה השפה הדבורה היחידה.
5.       הוכחות נוספות:
·        פשוטי עם ידעו עברית יותר מהחכמים (שפחת רבי או תגרי ירושלים) ·        בר כוכבא כתב בעברית:
"בטוב אתן יושבין, אוכלין ושותין"…  "מעיד אני עליי תשמיים שאני נותן תכבלים ברגליכם" ·        סגל: בהשוואה של קווי המקרא ול"ח, נמצאים בל"ח קווים חדשים שאינם מוסברים על ידי הארמית. לעיתים אף נראה של"ח היא ארכאית ללשון המקרא.
מקרא ל"ח ארמית אנחנו אנו אנן , נחנא התפעל נתפעל אין אלה אלו אילן  ,  אינון  ,  אילך   מסקנה: ל"ח היא המשך של דיאלקט שהיה מדובר בתקופת בית ראשון, והשונה מהמקרא. במשך הזמן הוא הושפע גם מארמית.