כיום, במאה העשרים ואחת, ניתן לומר בבירור כי אנו רואים נישוי של מערכת החינוך בישראל ובעולם. הפיכת המקצוע לנשי, אינו בהכרח לטובתן של הנשים המועסקות בהוראה. כלומר, עצם הפיכתו של המקצוע לנשי גורם לו להיות לא יוקרתי, ובעייתי לניעות. כמן כן, נמצא כי גברים מחזיקים בעמדות ניהול במערכת החינוך, במידה לא פרופורציונלית למספר הגברים המועסקים בה כמורים. הפמיניזם, שעוסק רבות בנושא זה, הגיע למסקנה כי הפערים בשכר ובסטטוס של נשים-מורות נובעים מהבדלים חברתיים-סוציאליים, ולא מהבדלים מגדריים, דבר המחזק את התפיסה כי הסטריאוטיפים שהוטלו על עולם הנשים, הם שגורמים לאפליה זו, שאינה פוסחת גם על התלמידות בכיתה ויחס המורים המשתנה בין בנים לבנות. לפיכך, נמצא כי נשים-מורות מתייחסות לתלמידים-בנים בצורה מעודדת יותר מאשר בנות, נמצא גם כי יועצים מתייחסים באופן שונה לבנים או לבנות בנוגע לבחירת מגמה בתיכון.
תופעות כאלו ודומותיהן, מחזקות את מעמד הגבר הפטריארכלי ממילא, ומנציחות את מעמד האישה כמעמד נחות, ביתי ולא מתקדם.
בעבודתי זו אנסה למצוא את ההבדל בדימוי העצמי בין המינים ואת הקשר שלו  לשיתוף הפעולה עם ביה"ס. כמו כן, אבדוק את ההבדל בין המינים בהשקפת העולם כלפי המקצוע שהפך נשי-ההוראה.