זיגמונד פרויד, אבי התיאוריה הפסיכואנליטית ראה בהדחקה מנגנון הגנה מן החשובים ביותר.
בתהליך ההדחקה מורחקים מן המודע זיכרונות מפחידים או מכאיבים מדי, זיכרונות המעוררים בושה או אשמה. פרויד האמין כי הדחקת דחפי ילדות מסויימים שייכת לכולם, וכדוגמה הוא מציג את "תסביך אדיפוס" ,שלפי טענתו, עובר כל ילד. בתהליך זה, כל הילדים הזכרים חשים משיכה מינית אל האם ותחושת יריבות ועויינות כלפי האב.
הבנות, לעומתם, חשות משיכה מינית אל האב ויריבות כלפי האם. בהמשך החיים צפוי  לילדים אלו, שידחיקו בתוקף מן המודע רגשות וזיכרונות העלולים לגרום להם לחרדה.
ההבחנה שאנו עושים היא בין הדחקה- repression לבין דיכוי- suppression. דיכוי הוא תהליך של שליטה עצמית מכוונת וריסון דחפים. כלומר אדם השרוי בדיכוי מודע למחשבות שדוכאו, אבל לא לדחפים שהודחקו.
פרויד טען כי ההדחקה מצליחה רק לעיתים רחוקות, זאת כי הדחפים המודחקים מאיימים לפרוץ מבעד למחסום הלא-מודע וגורמים לפרט להיתקף בחרדה שהוא אינו יודע מה מקורה, וכך הוא מפעיל את אחד ממנגנוני ההדחקה כדי להרחיק את הדחפים המודחקים חלקית שוב מן המודע.
בעבודה זו נתמקד בגישתה של הפסיכולוגיה הפסיכו-ביזארית, שפותחה על ידי פרופ' רופא, הדוגלת בשוני של תופעת ההדחקה ממה שמתואר על פי הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית.
בהמשך העבודה נעסוק בהסבר חווית הכאב הנפשי והקשר שלה אל סגנונות ההתקשרות של אנשים שונים, כמו כך נעמוד על ויסות רגשי והקשר שלו להדחקה.
בסוף העבודה נפרט את סגנונות ההתמודדות על ידי הדחקה, ונעמוד על הקשר שבין הדחקה לחרדה  על ידי התמקדות במקרה פרטני של הבחנה בין סגנון התמודדות מדחיקני לבין סגנון התמודדות רגישני, בהתייחסות ספציפית להומור והקשר שלו להדחקה.
קריאה נעימה!