רעיון המועצה המחוקקת בשנות ה-20 וה-30

מקצוע
מילות מפתח , ,
שנת הגשה 2005
מספר מקורות 17

תקציר העבודה

מבוא
לאחר 1917, עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים וההכרזה על הצהרת בלפור התחילו אנשי העילית הערבית הלאומית בארץ ישראל לפתח מודעות חזקה של לאומיות ערבית-פלסטינית והשתדלו לשתף פעולה עם מגזרים אחרים באוכלוסיה, ובמיוחד עם הערבים הנוצרים, כדי להאבק באויב המשותף, היהודים-הציונים. חוץ מכמה יוצאים מהכלל, כמו כאמל אל-חוסייני וחסן שוכרי, ראש עיריית חיפה, שהמשיכו לאהוד את הציונות – נקטו אנשי ההנהגה המקומית החדשה ב"וועד הפועל הערבי" אמצעים שונים, לא אלימים, להשגת מטרותיהם, כגון:
הגשת עצומות לממשלה הבריטית, כינוס אספות ומדי פעם גם  הפגנות – ברחבי הארץ. הם דרשו לבטל את הצהרת בלפור ולהקים פלסטין ערבית אוטונומית תחת שלטון בריטי.
טענת הערבים הייתה, כי א"י כלולה באזור שהם ראוהו כמובטח להם על פי תכתובת חוסיין-מקמהון. המחלוקת ניטשה סביב הפסקה : "מחוזות מרסין ואלכסנדרטה וחלקים של סוריה שממערב למחוזות דמשק, חומץ, חמאה וחלב אינם יכולים להקרא ערביים טהורים, ועל כן יש להוציאם אל מחוץ לקווי הגבולות המוצעים" – השאלה שעלתה היתה האם א"י היא חלק מן השטח המוצע (שכן הייתה ממערב למחוז דמשק שכלל את כל עבר הירדן, אבל גאוגרפית לא הייתה ממערב לארבע הערים המוזכרות באיגרת). בריטניה טענה מצידה, שלעולם לא התכוונה לכלול את א"י בשטחי העצמאות הערבית – כפי שאישר מקמהון עצמו במכתב אל משרד המושבות ב-12
במרץ 1922.