נשים מראיינות ומנחות בתקשורת פמיניזציה האומנם ?
שנת הגשה:2004
מהמהדורה הראשונה, אחרי שראש המוסד לשעבר, שבתאי שביט, ירה לעברה, "את לא מבינה במבצעים האלה שום דבר", בלט מאוד הניסיון של אבן לתת גט כריתות לכל מה ש"אמרו עליה". אמרו שהיא תהיה סבלנית, והיא דווקא קצרת רוח בראיונות.
אמרו שהיא תשאל שאלות קלות, מתחנפות, והיא דווקא מקשה או לפחות מנסה להקשות על המרואיינים . דיברו על "מבט לילדים", אבל "מבט" של היום מבוגר לא פחות מבעבר. ארוך כמקודם, ועודנו כבד בהרבה מאחיו הצעיר בערוץ המתחרה .
המצדדים יקראו לזה "מעמיק" . לעתים נדירות היא תחייך. הג'סטות שלה מועטות. יבין נהג להתבדח עם ותיקי הכתבים, כמעט להתפרע בסוף המהדורה עם מאיר איינשטיין ושרון וכסלר. היא מקפידה לשמור על קיפאון הרציני והמאופק עד השנייה האחרונה. לכל היותר תגניב חיוך כלפי מזג האוויר.  אומר כתב בכיר בערוץ הראשון, "כשהיא מגישה, זה נראה כאילו היא כל הזמן כועסת על כל העולם", "ואני לא יודע למה. אף אחד לא עשה לה כלום. היא מגישה את המהדורה בלי שום חן, הומור, שום ניסיון להיות טיפה קלילה. למרואיינים היא מתייחסת כאילו הם נטולי גוונים. הכול בשחור ולבן. הכול יותר מדי דרמטי. כאילו בכל רגע עומדים בפני אסון פוליטי, אסון כלכלי נורא. לדעתי הדברים נובעים מתוך תחושת הלחץ שבה היא נמצאת" .
החידוש, לדעת ינושבסקי, (גליה ינושבסקי, דוקטורנטית לארגומנטציה באוניברסיטת תל אביב ניתחה את הרטוריקה של גאולה אבן ואת הופעתה על המסך ) הוא בניסיון לברוח במודע ובהקצנה מכל סטריאוטיפ של המגישה הנשית , שהיה מוכר בשנים עברו . על רקע זה אפשר להסביר את החזות הקפואה , את הענייניות ה כמעט פנאטית ולא רק . "היא צריכה לשדר קשיחות . הקשיחות היא תשובה למלעיזים שהיא מבינה שמחכים לה בפינה להציב אותה בפני הסטריאוטיפים , שיגידו לה 'את יפה', 'את צעירה' .  אז היא מנסה להילחם בזה. שפת הגוף שלה אומרת נחישות . היא מנהלת את העסק כמו מבצע צבאי. זה מאפשר לה לגשר על פערי השנים ולהגיע לסמכותיות יבינית, באופן טיפ – טיפה מאולץ . ( מגזין תל אביב , 1998 ) .       "כמו בכל תחום אחר, גם בתקשורת נשים מאמצות את הקול הגברי כדי לשרוד", אומרת העיתונאית בילי מוסקונה לרמן.  עורכת של תוכנית, תסריטאית, מגישה או פרשנית תעדיף להביא את האייטמים שאין בהם רגש או חמלה , ובכך היא מקבלת על עצמה את המבנה הפטריארכאלי . עצוב שדמות האישה מקובעת וככל שהזמן עובר, אין שיפור משמעותי . האישה בטלוויזיה ובקולנוע מצטיירת כקדושה או כזונה . לא אדם מורכב כמו שמציגים גברים . אם היא מצליחה, היא בטח נוירוטית או טרחנית .
" ( הארץ , 2002 ) .
"יעל היא לא חריגה מהבחינה הזאת, נהפוך הוא מאוד קל לבקר אותה בקטע הזה, כי יש לה סגנון ייחודי, בוטה .
אם עד עכשיו היה נהוג שמראיינים אנשים בסגנון האמריקאי – מאופק , סולידי, אז יעל הכניסה את הסגנון הישראלי, שאפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו, אבל אי אפשר להתעלם ממנו צריך להבין שיעל היא לא סתם אגרסיבית . היא ערה ומודעת לסגנונה הייחודי , שלדעתי דווקא עושה את התוכנית למעניינת היא לא יותר אגרסיבית מאושרת קוטלר או שלי יחימוביץ' ", מגן עליה קולגה, "אבל היא יותר צעירה מהן, ולכן אצלה האגרסיביות בולטת במיוחד. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהיא מראיינת דגולה. זו הסיבה, אגב שלא בטוח שתוכנית נחשקת כמו 'מבט תתאים לה. היא לא מאלו שיסתפקו בקריאת פתיחים ועוד איך לא מאלו. שטרנהל מקפידה להיות מעורבת בשלבי ההפקה , העריכה והתכנון של "שבע וחצי", עד כדי כך שלעתים נוצרת מתיחות קלה עם עורכי התוכנית . כבר היו כמה תוכניות של "שבע וחצי" בהגשת שטרנהל , שהסתיימו בחסימת מרכזיית הטלוויזיה הישראלית .
המטלפנים: צופים זועמי הטענות, על פי איש מערכת: "היא לא התנהגה יפה למרואיינים שלה", או "היא הייתה בוטה מדי אליהם". "חלק מהטענות", אומר אותו חבר מערכת, "הן על חוסר פרגון לאנשי ימין ומתנחלים אבל זה לא יהיה נכון לטעון את זה כלפיה , כיוון שהיא לא עושה הנחות לאף אחד, לא משנה מאיזה צד.( מגזין תל אביב , 2001 ) .
   אלה הן דוגמאות מעטות של נשים בתקשורת שבחרו בדרך הגברית להציג את עצמן וזאת למרות הפמיניזציה של  התקשורת כפי שתארו אותה דן כספי ויחיאל לימור במאמר "פמניזציה של התקשורת" , נשים שבאו למקצוע הגברי המובהק הזה ובמקום לתרום את החלק הנשי לעסק , צריכות להתנהג לפי הכללים הגבריים , והם כפי שמסתבר, פשוט להיות גבר . אישה זה דבר "מוזר" שגברים לא יודעים  איך להתייחס אליו , כך למשל בממצאים שעלו במחקרה של עיינת לחובר ( 2001 ) עיתונאיות הסבירו את העדפת גברים על פני הנשים : " גברים מרגישים יותר נוח בחברת מי שניראה וחושב כמוהם " . לכן הדיבור הנשי , הראיון שיש בו אכפתיות, סלחנות, יחס חם , פתוח ללעג מצד המרואיינים , שמשום מה מרגישים עליונים מעל הנשים המראיינות . לעומתן הגברים יכולים להיות , נינוחים שלבים ופשוט רגועים בזמן הראיון שלהם , אף אחד לא יעיז לתקוף אותם . כמו כן הדבר המעניין כי נשים גם לא חושבות אחרת הן דוחקות את התכונות הנשיות מאשימות את עצמן באי הצלחה בגלל תכונות אלו .
   כך למשל התבטאה שלי יחימוביץ בראיון למוסף הארץ (19/12/2003 ): " בעיני רוע זה להיות חזק על חלשים וכנוע לחזקים . זה רוע . אני לא חושבת שבמובן הזה אני רעה .אני שנויה במחלוקת , לא רעה .
וכשאני מרצה לתלמידי תקשורת אני תמיד אומרת להם שעיתונות זה לא המקום להיות נאהבים בו . תהיו נאהבים בבית , לא בתקשורת . כאן התפקיד שלנו הוא לדרוך על יבלות , להרגיז , להתסיס , לעצבן … אני פמיניסטית . קודם כול אני פמיניסטית . ופמיניזם זו קריאת התגר הכי עמוקה על הסדר חברתי . פמיניזם זה ערעור על האופן שבו העולם מתנהל מקדמת דנא . לכן המקום הפמיניסטי הוא אף פעם לא נוח . אף פעם … להיות אישה פמיניסטית זה לחיות תמיד תחת הצל הזה. ברגע שאת מחליטה לא לרצות את הסביבה זה נותן לך חירות גדולה . זה מעניק לך הרבה כוח . אבל אני לא מגינה את אותן נשים שכן בחרו לרצות . כי הפמיניזם באמת מרגיז . הוא מעצבן .
הוא לא בא ממקום נחמד. ונשים רבות רוצות להיות נחמדות . רוצות להיות נאהבות. יש פה סתירה פנימית גדולה מאוד "     נושא זה מאוד קרץ לי , עקב המדיום שלו והאימפקט , הנשים בתקשורת נערצות על ידי מאות ואף אלפי נשים בארץ , הן מאין דגל בספינה של הפמיניזם , הן מנחות ומראות איך לנשים אחרות להתנהג כדי להצליח . לכן שאלת המחקר היא , מהו הקשר בין מרכז ופריפריה לבין היחס בין גברים ונשים , האם נשים צריכות לעבוד קשה יותר כדי להצליח ולשרוד במערכת החדשותית, והאם זאת הסיבה שבגללה  נשים  רבות בוחרות להתנהג בקשיחות יתרה , באגרסיביות ולאמץ תכונות גבריות כדי לשרוד בחברה הגברית השולטת .
שיטת עבודה היא עיונית על ידי בחינת המושגים מרכז ופריפריה , בדיקה של היחס בין גברים ונשים ובחינה של מושג הפמיניזציה ואיך הוא השפיעה על היחס ביניהם , בחינת דומה והשונה ומציאת סיבות למה נשים בוחרות להציג את עצמן על ידי תכונות גבריות ולא נשיות והאם בדרך זו נשים לא מעודדות עוד יותר יחס משפיל ומבזה ומראות את עצמן צייתניות ותלותיות עוד יותר .