עבודת סיכום קורס "הסכם ההעברה"- מפגש  האינטרסים בין התנועה הציונית לנאציזם ערב מלחמת העולם ה-2 כפי שמתבטא בכינון ההסכם מוגשת על-ידי במסגרת הקורס – " German Jewry under the Nazi Regime" ניסן תשע"ה                                                                                        אפריל
2 015
תוכן עניינים
מבוא- 2
הסכם ההעברה- רקע ומפגש האינטרסים בין צרכי הציונות, העם היהודי והמשטר הנאצי 2
תגובת יהודי גרמניה לעליית הנאציזם עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעיקר בשנים הראשונות לשלטון הנאצי 4
התייחסויות של הנהגת הישוב וההסתדרות הציונית לעליית הנאצים והאפשרויות/סכנות הכרוכות בה עם עליית הנאצים   8
מדיניות הנאצים בנוגע לפתרון "הבעיה היהודית בגרמניה" עד פרוץ מלחמת העולם השנייה- 9
הויכוח על "הסכם ההעברה" בתוך התנועה הציונית והישוב היהודי 13
סיכום- 17
ביבליוגרפיה- 19
מבוא
בעבודה זו אנסה לבחון את "הסכם ההעברה" על מפגש האינטרסים שהתקיים בו בין מטרות התנועה הנאצית לבין התנועה הציונית וחלק מיהודי גרמניה. אגע במקורות והתפתחות ההסכם, הקשיים הטמונים ביישומו, "הנהנים" ממנו, השפעתו ועוד.
במהלך הכתיבה הבנתי שנושא ההסכם מורכב ומסועף ועל מנת להציגו בצורה מעמיקה ויסודית יותר עליי לבסס מספר עמודים בסיסיים הנוגעים לצדדים העיקריים הקשורים בהסכם- מטרותיו וציפיותיהם ממנו והתאמתו למדיניות שלהם, האופן בו הגיבו והבינו גופים שונים בעולם הציוני והיהודי לעליית הנאצים לשלטון, ערכתי הבחנה בין יהודי גרמניה; הציונים והלא- ציונים ובין אנשי הישוב היהודי וההנהגה הציונית. פרק מרכזי עוסק בתפיסה הנאצית לפתרון "הבעיה היהודית בגרמניה" בשנים שבין עלייתם לשלטון ופרוץ המלחמה. כחוקר בעל השקפה ביקורתית ייחדתי גם התייחסות מסוימת לוויכוח בתוך התנועה הציונית בנוגע להסכם.
הסכם ההעברה- רקע ומפגש האינטרסים בין צרכי הציונות, העם היהודי והמשטר הנאצי  "הסכם ההעברה" הינו כינוי להסדר שאיפשר הגירת יהודים מגרמניה עם רכושם בתקופה טרם פרוץ המלחמה ואף מספר חודשים אחריה. כינוי זה היה שגור אף בטרמינולוגיה הנאצית. שגב ורבים אחרים רואים בתוצאות ההסכם הצלת חייהם של עשרות אלפי יהודים וככל הנראה צעד משמעותי בהקמת מדינת ישראל בזכות ההון, הרכוש והסחורה שהביאו עמם עולים אלו בזכות ההסכם.
מפגש האינטרסים שבבסיס ההסכם נוצר בעקבות קושי שפרידלנדר ורבים אחרים התייחסו אליו והוא הקושי היהודי בהוצאת כספים והון מגרמניה שהיווה גורם מעכב ומגביל מרכזי ביציאתם מגרמניה. הגירת היהודים מגרמניה הייתה צפוייה להיות מלווה בקשיים חומריים ניכרים בתקופה של אי ודאות כלכלית שנבעו והובילו להפסדים חומריים מיידים וכבדים, מס הגירה (מס על בריחת הון של ממשלת ברינינג מ-1931 שהנאצים הפחיתו את הסכום המחוייב במס וכך הגדילו את השפעתו) כבד, פיחות בערך מכירת הרכוש היהודי, שער חליפין שרירותי על מטבע זר שדילדל עוד יותר את ערך הרכוש היהודי, ועוד. פרידלנדר נועץ חלק מקושי זה ברצון הסותר הנאצי- מחד רצו באמת להיפתר מיהודיהם, דבר שהגירה יכולה הייתה לקדם, אך מנגד, רצו לרושש אותם קודם לכן, גם כדי לענות על צרכי הכלכלה הגרמנית, דבר שהקשה על ההגירה.
כלומר, ההסכם בא לספק את הרצון הנאצי להיפתר מהבעיה היהודית, הרצון הציוני בחיזוק ההגירה והעברת רכוש לארץ ואת רצון יהודי גרמניה להצליח להוציא כספים מגרמניה- דבר שטירפד את יציאתם מהמדינה. לצד הקשיים הנ"ל היו חוקים שמנעו הוצאת כסף זר מגרמניה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי והשפעתו גם על גרמניה; ובעלי עניין, ציוניים, יהודיים ונאצים, חיפשו פרצות ואפשרויות להתגבר על קושי זה וכך החל תהליך גיבוש ההסכם.
ההסכם בפשטות איפשר הוצאת הון יהודי מגרמניה בדמות של סחורות גרמניות שוות ערך שיגיעו לפלסטינה ע"י מערכת משפטית, מסחרית וכלכלית מורכבת שהתעדכנה מדי פעם. למרות זאת עקרון הפעולה היה יחסית אחיד: העולה הגרמני הפקיד את כספו בבנק טרם עזיבתו את גרמניה, חברות נאמנות שונות רכשו באמצעות כספים אלו סחורות אותנו ייצאו לפלסטינה.
בארץ, נרכשו הסחורות ע"י לקוחות ששילמו לחברת הנאמנות המקומית וזו העבירה את הכסף לעולים שהגיעו מגרמניה בהמשך. בתוך מנגנון מורכב זה כספים הועברו בין גופים ואישים רבים ושימשו צרכים ומטרות שונות. לפי שגב, כל המעורבים בהסכם הרוויחו מתוך קיום המערכת המסועפת והמורכבת. חשוב לציין כי העולים הפסידו בתוך מערכת העברת ההון המתוארת סכום המוערך ב- 35%, אך בחשבון מאוחר מאמינים כי אם היו מנסים העולים להעביר את הונם בדרך חוקית אחרת- היו מפסידים יותר. קושי שפרנקל מתייחס אליו בהקשר זה נוגע לכך שלמרות שהיו יהודים רבים יחסית בגרמניה שהונם הספיק כדי להיות חלק מההסכם, שיועד מראשיתו ליהודים בעלי הון גבוה יחסית, אצל רבים מהם לא היה מדובר בהון נזיל שניתן לשימוש מיידי וכי כסף זה הושקע בנכסים, עסקים, שותפיות וכו' ותהליך הפיכתו לשמיש לקח זמן דמויות מרכזיות ומובילות בגיבוש בהסכם מהצד הציוני והיהודי היו חיים ארלוזורוב, ארתור רופין, פליקס רוזנבליט וסם כהן כאשר חוקרים שונים מייחסים משקל ומשמעות אחרת בגיבוש ההסכם לכל אחד מהם.
ארלוזורוב שהיה בעברו ממנהיגי הציונות בגרמניה פנה לממשל הנאצי במאי 1933 ברעיון שיאפשרו יציאת יהודים מגרמניה תוך איפשור הוצאת הון יהודי בדמות של סחורה גרמנית, סוג של פתרון שיאפשר רווח לכל הצדדים המעורבים ובין היתר ימריץ ויעודד את הייצור והכלכלה הגרמנית ע"י הפיכת היהודים ל"סוחרים ומפיצים" של הסחורה הגרמנית אל פלסטינה. לפי ברנר, זה נבע בין היתר מתסכולו מחוסר היכולת הציוני למשוך מספיק עולים כדי להביא לכך שמספר היהודים בא"י יעלה על זה של הערבים וגם למשוך עוד הון לארץ ע"י פעולה קיצונית ש"תנצל" את הסיטואציה עקב עליית היטלר וכך בעצם להציע פתרון ציוני ל"בעיה היהודית בגרמניה" שיענה לצרכי רבים.
מחלוקת סביב ההסכם, עליה אפרט בהמשך, נוצרה בין זרם ביהדות ובציונות, הרביזיוניסטי, שקרא להחרים, בעיקר כפן תעמולתי כל סחורה ומגע עם גרמניה הנאצית, ובין זרם אחר, מעשי ופרגמטי יותר שראה את התועלת והצורך ביחסים מסוג זה ולכן נמנע מהשתתפות בחרם וזאת גם על מנת ועל ידי קיום ההסכם. גרמניה הנאצית, שכאמור הייתה במצב כלכלי קשה, הייתה יכולה להינזק מחרם שכזה, ושבירתו, ע"י קיום ההסכם, היוותה רווח פוטנציאלי נוסף. ניקוסיה מתייחס לנושא ההעברה בספרו בתת- פרק לפרק שהוא מכנה "בלבול נאצי, אשליות יהודיות" וביחס להסכם ברור כי הוא רואה בו איזשהו צעד ביניים נאצי בתוך שנתם הראשונה בכוח כאשר הם עדיין היו מבולבלים וחסרי יכולת אמיתית לממש את הרעיונות שלהם לשיקום כלכלי של גרמניה ובכלל. חלק מזאת היה ע"י קידום הייצוא הגרמני, וזה היבט נוסף שההסכם סייע בו, ולו במעט. בנוסף, הגירת היהודים, תביא ליכולת נאצית להשתלט ולהחרים את נכסיהם, דבר נוסף שיעזור לכלכלה הגרמנית. ההסכם נחתם באוגוסט 1933, לאחר רצח ארלוזורוב, ונותר בתוקף עד חודשים מספר אפילו לאחר פרוץ המלחמה. בהסכם היו מעורבים גם שלטונות המנדט הבריטי ששלטו בפלסטינה באותה העת והסכימו לקלוט כחלק מההסכם יהודים בעלי הון של מעל 1000 לירות (סרטיפקט בקטגוריה של "קפיטליסטים") שהעבירו את הונם לארץ בשווה ערך של סחורות ו"בנק אנגלו- פלסטינה" שהיה-