תקציר "המתת חסד" העבודה עוסקת בנושא "המתת החסד" ממספר היבטים.
בתחילת העבודה מוצעת סקירה היסטורית קצרה על התפתחות המושג והדיונים שנערכו בעולם על הנושא, לאחר מכן יש התייחסות להולנד- המדינה שמאפשרת המתות חסד.
שני היבטים נוספים שהעבודה עוסקת בהם: ההיבט המוסרי וההיבט המשפטי.
המתת חסד- מבוא
בשנת 1987 הוחל באפפלטון ויסקונסין, ארה"ב, בניסיון לקבוע קונצנזוס בינלאומי בהחלטות להפסקת טיפול להארכת חיים.
נציגים ממקצועות הרפואה, הפילוסופיה, המשפט והתיאולוגיה ממדינות ותרבויות רבות, הצליחו לגבש ולהוציא לאור מסמך בשתי נוסחאות שונות, הראשונה בשנת 1989 והשנייה בשנת 1992.
המסמך הראשון נקרא "קונצנזוס", אבל כינוי זה באמת לא התאים לתוכן המסמך מפני שחמישה משתתפים הסתייגו מדעת הרוב בשני הנושאים הבוערים ביותר:
1. חולים במצב צמח מתמשך.
2. המתת חסד- איתנסיה.
לגבי הנושא השני, שהוא הנושא המרכזי בעבודה זו, קבוצה של ארבעה מסתייגים ציינו שבקשות כאלה "ייתכן שתהיינה מובנות, אבל אין להן הצדקה מוסרית." במצב של מתח הנוצר על ידי בקשות "מובנות אבל לא מוצדקות", קיימות כמה אפשרויות של תגובה.
אציין את גישתו ההלכתית של פרופסור ישעיהו לייבוביץ ואת גישתו המשפטית של רם ישי. (לויט ירוחם,
1 993, עמ' 242-236).  ישעיהו לייבוביץ רוצה לאסור על המתת חסד פעילה אך הוא טוען שבמקרים נדירים כאשר רופא אחראי ומוסרי שם קץ לחייו של מטופל, מפני שהוא לא רואה אפשרות אחרת, לא נטיל בו דופי- "הלכה ואין מורים בה".
רם ישי ממליץ להשאיר את האיתנסיה מחוץ לחוק, כאשר מקנים לבית המשפט את היכולת. "עדיף להחליט שלא להרשיע רופא, אם הוא בדעה, שפעל בכוונה טובה בהתחשב בנסיבות".
הן לייבוביץ והן ישי מבקשים לאסור באופן עקרוני את המתת החסד אבל להתיר, במובן של הימנעות מלהרשיע, במקרים מסוימים. לגישתם, בתי המשפט יצטרכו לקבוע הנחיות ברורות שתגדרנה באופן פחות או יותר מדויק את סוגי המצבים בהם רופא ההורג חולה יורשע, ואת סוגי המצבים בהם רופא לא יורשע.