הקולוניאליזם האירופי – רעיון, יישום, התנגדות (10925), סמסטר 2019ב

תקציר העבודה

ממ”ן 14, הקולוניאליזם האירופי – רעיון, יישום, התנגדות (10925), סמסטר 2019ב ציון 100

התהליך ההיסטורי שבסיומו קיבלו מושבות (בעיקר באסיה ובאפריקה) שנשלטו בידי מעצמות קולוניאליות אירופאיות את עצמאותן המדינית – נקרא "דה-קולוניזציה". בתשובה זו אסביר בהרחבה מהי דה-קולוניזציה, מתי התרחשה, ומהם הגורמים שהובילו להתפרקותן של המעצמות הקולוניאליות. לאחר מכן אחווה את דעתי בנוגע לשאלה – "האם ניתן לקבוע כי העידן הקולוניאלי אכן הסתיים?".

 

הקולוניאליזם, כפי שכבר למדנו בעבר, הוא השם שניתן לתופעה המתארת את השתלטותן הכוחנית של מעצמות אירופאיות חזקות ומתקדמות טכנולוגית, על טריטוריות ועמים "מעבר לים" (בתקופת "הקולוניאליזם המודרני" בעיקר באסיה ובאפריקה, וקודם לכן גם באמריקה). בטריטוריות שנכבשו, המעצמות הקולוניאליות הקימו מערכת שלטונית שמטרתה הייתה לנצל כלכלית את האוכלוסייה המקומית ואת משאבי הטבע באיזור, ולעצב מחדש את חייהם של הנשלטים (למשל מבחינה תרבותית ודתית). דה-קולוניאליזם, אם כך, הוא השם שניתן לתהליכים שהביאו לסיומו של הקולוניאליזם ולהתפרקותן של האימפריות הקולוניאליות.

 

תהליכי הדה-קולוניזציה החלו עם היווצרותן והתחזקותן של תנועות לאומיות במושבות הנשלטות, שקראו תיגר על עצם קיומו של השלטון הקולוניאלי ודרשו מהשליטים האירופים עצמאות פוליטית-מדינית מלאה לעמים הנשלטים (זאת כדי להבדיל את המונח "דה-קולוניאליזם" מהמונח "אנטי-קולוניאליזם" שהחל למעשה כבר עם תחילתם של הכיבושים הקולוניאליים, אז ההתנגדות הייתה אד-הוק למדיניות ספציפית, ללא שאיפה לעצמאות ולסילוק הכובש הזר לאלתר, ופנתה לקהל יעד מסויים, ולא לכלל האוכלוסייה הנכבשת). אמנם בחלק קטן מהמושבות כמו למשל בהודו, אינדונזיה והודו-סין (וייטאנאם), ניתן לזהות את הניצנים של תנועות לאומיות אלו ואת דרישתן לעצמאות כבר במפנה המאה ה-20 (ובעיקר בשנות ה-20 של המאה ה-20), אך במרבית המושבות (למשל, במושבות באפריקה) תהליכי הדה-קולוניזציה התחילו, הגיעו לשיאם, והסתיימו – בשנים שלאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, בין 1945 לבין שנות ה-60 של המאה ה-20 (גם במושבות באסיה בהן היו ניצנים כבר קודם לכן), אז בוצע מעבר של השליטה הפוליטית מידיה של המעצמה הקולוניאלית לידי האוכלוסייה המקומית.

 

כפי שניתן להבין, למהלכה של מלחמת העולם השנייה, לתוצאותיה, ולתהליכים הגלובאליים שחלו בעקבותיה – נודעת השפעה מכרעת על האצתם של תהליכי הדה-קולוניזציה. אסביר מדוע:

  • תבוסותיהן של המעצמות הקולוניאליות ליפן בזמן המלחמה: הכיבושים היפנים במהלך השנים 1942-1941 באיזור מזרח-אסיה השפיעו על הדרך שבה נתפסו המעצמות, שהובסו בידי עם שאינו אירופי (מקרה זהה התרחש גם במלחמת רוסיה-יפן 1905-1904, אך כעת התבוסות היו מצידן של המעצמות הקולוניאליות), והוכיחו לעמים הכבושים כי ניתן להביס שלטון זר (חיילים אפריקנים ששירתו בצבא בריטניה העבירו את הדיווחים ליבשת אפריקה). יפן השתלטה על סינגפור (שם שבתה קרוב ל-70 אלף חיילים בריטים), בורמה, מלאיה, הודו-סין, וגם על אינדונזיה, שם אפילו עודדה את התנועה הלאומית המקומית למחות כנגד השליטה הקולוניאלית.
  • תבוסותיהן של המעצמות הקולוניאליות לגרמניה במהלך המלחמה: הכיבושים באירופה פגעו ביוקרתן הבינלאומית של המעצמות הקולוניאליות (בעיקר צרפת), שכאמור נראו פגיעות יותר מאי-פעם. צרפת, שנכבשה על ידי גרמניה, חולקה ל-2 יישויות פוליטיות שטענו לזכותן להקרא צרפת ולהמשיך לשלוט במושבות באפריקה, וביקשה את נאמנותם של הנתינים כדי שאלו ימשיכו לתמוך בה בהמשך הלחימה (מערב אפריקה בידי משטר וישי, אפריקה המשוונית בידי כוחות צרפת החופשית). המעצמות הקולוניאליות שחוו תבוסות במהלך המלחמה, נאלצו לוותר על המושבות שלהן (למשל הולנד על אחיזתה באינדונזיה, לטובת יפן). הודו ניצלה את קשייה של בריטניה במלחמה והכריזה על עצמאות חד-צדדית. כאמור, הפגיעות של המעצמות הורגשה בקרב העמים הכבושים.

חולשתן הכלכלית של מדינות אירופה לאחר המלחמה: מלחמה היא דבר יקר בפני עצמו, והמדינות האירופאיות השקיעו כסף רב בצבא (מאמצע שנות ה-30 ועד לסופה של המלחמה), על חשבון תחומים אחרים, ואף לקחו הלוואות (בעיקר מארה"ב) כדי לעמוד בהוצאות הכלכליות הגדולות. בנוסף, המלחמה…