מעמדו של נפגע העבירה בהליך הפלילי- היבטים תאורטיים ומעשיים

מוסד לימוד
מקצוע
מילות מפתח , , , , , ,
שנת הגשה 2005
מספר מילים 4970
מספר מקורות 200

תקציר העבודה

מעמדו של נפגע העבירה בהליך הפלילי- היבטים תאורטיים ומעשיים ראשי פרקים
1 .       מבוא
2.       שילובו של הקורבן- בחינת הגישות התאורטיות ממבט על
2 .1     שילוב הקורבן במערכת המשפט הפלילי- היבטים הסטוריים ותאורטיים
2 .2     הגדרת העבירה הפלילית, ההליך הפלילי ומטרות המשפט הפלילי המהותי והדיוני
2 .3     המסגרת הנורמטיבית לשילוב הקורבן במשפט הישראלי ובמשפט המשווה מעמדו של נפגע העבירה שלב גזירת הדין
3 .1     מטרות הענישה ושיקולי הענישה
3 .2     המסגרת הנורמטיבית במשפט הישראלי ובמשפט המשווה סיכום
1 . מבוא
“Violent crime honors no sanctuary. It strikes when least expected, often when the victim is doing the most commonplace things. And it’s victims who survive their attack who find themselves treated as appendages of a system appallingly out of balance, one that serves lawyers and defendants, treating victims with institutionalized disinterest…The innocent victims of crime have been overlooked…their pleas for justice have gone unheeded, and their wounds-personal, emotional, and financial-have gone unattended. In applying and interpreting the vital guarantees that protect all citizens, the criminal justice system has lost an essential balance. It should be clearly understood that this Task Force wishes in no way to vitiate the safeguards that shelter anyone accused of crime; but it must be urged with equal vigor that the system has deprived the innocent, the honest, and the helpless of its protection. The guiding principle that provides the focus for constitutional liberties is that government must be restrained from trampling the rights of the individual citizen. The victims of crime have been transformed into a group oppressively burdened by a system designed to protect them. This oppression must be redressed. To that end it is the recommendation of this Task Force that the sixth amendment to the Constitution be augmented.”              בעשרים השנה האחרונות יותר ויותר מדינות מבינות שלא ניתן עוד להתעלם מקורבן העבירה במהלך ההליך הפלילי. קורבן העבירה אינו עוד עד שמוזמן להעיד בבית המשפט. לקורבן העבירה יש אינטרס מהותי בקיום ההליך הפלילי. יתרה מכך, למדינה יש אינטרס ממשי שהקורבן יהיה שותף פעיל בשלבי ההליך הפלילי. האינטרס הציבורי אינו חזות הכל. זכויות הנאשם אינן חזות הכל. גם לנפגע העבירה יש זכויות. זכויות אלה, בדומה לזכויות הנאשם ובדומה לכל זכות הינן יחסיות.  כידוע, יש לערוך תמיד את האיזון המתאים בכל מקרה ומקרה, בהתאם לנסיבות. לפעמים נמצא שניתן לתת ביטוי לכל האינטרסים באותה המידה, לעיתים ניתן לתת ביטוי לכל האינטרסים ועם זאת לאחד האינטרסים יינתן יתר ביטוי מאשר לשאר ולעיתים שיקול אחד הוא כה חשוב והשיקול מנגד פוגע בו בצורה כה מהותית, עד שלא ניתן יהיה לתת לו כלל ביטוי. לכן, לא ניתן לפסול מניה וביה לא את זכויות הנאשם, לא את זכויות הקורבן ואף לא אינטרסים ציבוריים חשובים.              רפורמות חקיקתיות בנושא נפגעי עבירה היו בשנים האחרונות על סדר היום הציבורי של רוב ארצות המערב ואף במישור הבינלאומי מורגשת בשנים האחרונות פעילות לקידום זכויותיהם, בעיקר ע"י האו"מ וע"י אגודת הוויקטימולוגיה העולמית. רפורמות החקיקה במדינות השונות מאופיינות בתכנים ובדגשים מגוונים, החל מתשלום תגמולים מהמדינה, המשך בפיצוי מהפוגע, יידוע נפגע העבירה בדבר החלטות בהליך הפלילי, שיתוף הקורבן בקבלת ההחלטות בשלבים שונים של ההליך הפלילי כגון שחרור בערבות, הסדרי טיעון, גזר הדין, דרך תכניות סיוע טיפוליות וכספיות לנפגעי עבירה, הטלת חובה על נאשמים לשלם לתוכניות כאלה, קידום ועידוד של קבלת סעדים אזרחיים, הן מהפוגע והן מצד שלישי, וכלה בפיתוח הליכים אלטרנטיביים בלתי פורמליים כגון גישור ובוררות. נראה, שאין חולק כי לקורבן העבירה יש זכויות. השאלה היא מהן הזכויות וכיצד ניתן לממשם ללא פגיעה בעקרונות המשפט הפלילי.              טלו את השאלה הבאה: "מי הצדדים היריבים בהליך הפלילי?" כל סטודנט למשפטים שבוגר הקורס "משפט פלילי" או "דיני עונשין" יענה ללא היסוס שהצדדים היריבים הינם המדינה או החברה מחד גיסא והנאשם מאידך גיסא. וכי למה? גם לשאלה זאת יענה ללא היסוס שהסיבה טמונה בכך שיש לראות את המעשה הפלילי כאקט שעיקר הנזק שלו כלפי החברה בכללותה ולא כלפי נפגע העבירה הספציפי. אם עיקר הנזק שנגרם הוא לחברה ולא לקורבן, פשיטא שיש להטיל על המדינה את תפקיד התביעה ולא על קורבן העבירה. הרי מה לו לקורבן העבירה ולאינטרס החברה? הכיצד יוכל הוא לייצג את אינטרס החברה בכללותה, כשהוא בקיא רק באינטרס הצר שלו? לעומת זאת, לפי הטיעון, הרי שלתביעה ישנם מרבית האמצעים והכלים לבחון את מידת הנזק שנגרם לחברה בכללותה על מנת להחליט האם האינטרס הציבורי/אינטרס החברה/אינטרס המדינה תומך בהעמדת מבצע העבירה לדין פלילי או שמא תומך באי הגשת כתב אישום ובשחרור החשוד לביתו למרות הפרתו את כללי הדין הפלילי המהותי. כל זאת, כשנפגע העבירה חסר כל מעמד בהחלטות התביעה ובהחלטות המערכת השיפוטית. היעלה על הדעת שקורבן העבירה יהיה מנותק לגמרי ממערכת המשפט הפלילי, שלא יידע האם הפוגע בו נעצר, נשפט, נענש או שוחרר?  האם יש לו זכות שהעבריין ייעצר, יישפט וייענש?
האם הוא לא זכאי ל"יומו בבית המשפט"? האומנם זה המצב המצוי? יתרה מכך, האומנם זה המצב הרצוי? אומר כבר כאן, שסבורני שהתשובה שלילית לשתי השאלות.
             בעבודה זאת אנסה לבחון מהו מעמדו של נפגע העבירה בהליך הפלילי. האם המשפט הישראלי והמשפט המשווה העניק לו זכויות? האם הוא זכאי לזכויות, בין אם הוענקו לו ובין אם לאו? אם כן לאיזה זכויות? מה מקור הזכויות- חקיקת היסוד, החקיקה, הפסיקה או שמא עסקינן בזכויות טבעיות, מטאטקסטואליות אם תרצו? שאלות אלה אינן פשוטות כלל ועיקר. עם זאת, אנסה לגבש מסגרת ראויה לפתרון הסוגיה. אבקש להדגיש שהבחינה תיעשה לאור מטרות המשפט הפלילי המהותי והדיוני ולא אעסוק בשילוב נפגע העבירה במודלים חלופיים למערכת המשפט הפלילי. בנוסף, יש לשים לב לכך שקיימת מחלוקת גם לגבי מודל ההליך הפלילי הראוי.  לפני שנמשיך ראוי לעמוד על מספר הבחנות.
             יש להבדיל בין זכויות, לעומת צרכים או שירותים. גישת הזכויות רואה את נפגע העבירה כבעל זכויות מסוימות בעקבות ואף בטרם קרות העבירה. גישה זאת נוטה לייחס לנפגע העבירה תפקיד אל מול רשויות אכיפת החוק ובסופו של דבר גם אל מול הפוגע. לעומת זאת, גישת הצרכים או השירותים מתייחסת לנפגע העבירה כאל מועמד לקבל סיוע לאחר הטראומה שחווה. לכן, יש להבדיל בין רפורמות המיועדות לחזק את מידת ההשתתפות של נפגע העבירה בהליכים המשפטיים, בעיקר הפליליים, לעומת רפורמות אשר יעודן להגן על נפגע העבירה מפני טראומה או לשכך את השלכותיה. זוהי למעשה דיכוטומיה בין ראיית נפגע העבירה כסובייקט בעל זכויות, לבין ראייתו כאובייקט פסיבי הנתון להגנה. בעבודה זאת לא אעסוק בשירותים שראוי שהנפגע יקבלם ואף לא בזכויות הגנתיות שלרוב בעלות אופי פטרנליסטי. אין ספק, למשל, שלנפגע העבירה זכות שלא להפגע בפרטיותו, בשמו הטוב ואף פיזית בהליכי החקירה והמשפט. עם זאת, כמעט ולא אעסוק בזכויות אלה, מלבד אותן הזכויות בהן קיימת התנגשות ברורה בין זכות הקורבן לבין זכות הנאשם. עיקר הדיון שלי יתמקד בזכות להשתתף בהליך הפלילי.
             הבחנה חשובה נוספת הינה בין הדין הפלילי המהותי לבין סדרי הדין ודיני הראיות. האם עיקר הבעיה טמון בהעדר קול לקורבן במהלך ההליך הפלילי, שאז רצוי שהסעדים יישאו בעיקר אופי פרוצדורלי, או שמא הבעיה הינה במכשולים העומדים כנגד הרשעת נאשמים, קרי האם דיני העונשין אינם מספיק רחבים כדי לתת הגנה הולמת לקורבנות, למשל בתחום האלימות במשפחה או פגיעות מיניות, שאז יש לבצע רפורמה שתתמקד בהרחבת הדין הפלילי המהותי, כלומר בהרחבת הגדרת העבירות או בצמצום ההגנות. אם נחלק את מערך המשפט הפלילי לדין הפלילי המהותי, ההליך הפלילי וענישה, הרי שעיקר העבודה תתמקד בהליך הפלילי ובענישה.              עקב קוצר היריעה לא אוכל להתייחס לכלל ההיבטים העולים בסוגיה סבוכה זאת. רבים הם שלבי ההליך הפלילי ורבות עוד יותר הזכויות שניתן ואף ראוי בנסיבות מסוימות להעניק לנפגעי העבירה. לכן, אחלק עבודה זאת לשני חלקים מרכזיים. בחלק הראשון אנסה לגבש גישה תיאורטית בדבר המעמד המשפטי שראוי שינתן לקורבן העבירה. חלק זה יהווה מעין מבט על שמשקיף על ההליך הפלילי בכללותו. בפרק הראשון של חלק זה אבקש לבחון את מקומו של קורבן העבירה בהליך הפלילי מבחינה הסטורית, מתפקיד מרכזי בימי הביניים ועד לתפקיד שולי ביותר עד לשלהי המאה ה-20. הדיון ייעשה תוך בחינת התאוריות שעמדו מאחורי מערכת המשפט הפלילי. למרות שנדבך מרכזי בסקירה ההיסטורית הינו ראיית הנזק שנגרם כנזק כלפי החברה כולה ולא רק כלפי נפגע העבירה, אעסוק בכך ביתר ברחבה גם בפרק הבא. בפרק השני נצלול לעומקו של המשפט הפלילי המהותי והדיוני ואבחן כיצד הגדרת העבירה הפלילית, ההליך הפלילי ומטרות המשפט הפלילי המהותי והדיוני, כפי שמוצהרות בספרות, משפיעות על שילובו של נפגע העבירה בהליך.
האם שילובו של קורבן העבירה בהליך הפלילי אכן מתנגש עם מטרות אלה? יש לציין, שגם אם כך הדבר, אין בכך כדי להצביע בהכרח על שלילת זכויות לנפגעי עבירה. ייתכן ויש בכך כדי להצביע דווקא על צורך בשינוי מטרות המשפט הפלילי ועל התאמתו לזכויות נפגעי העבירה. ייתכן שיש בכך כדי להצביע על צורך לבצע איזון בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים. בנוסף, הרי שיש להבחין בין זכויות הקורבן שעלולות להתנגש עם האינטרס הציבורי, לבין זכויות הקורבן שעלולות להתנגש עם זכויות הנאשם ולבין זכויות הנאשם שעלולות להתנגש עם האינטרס הציבורי. כפי שאשתדל להראות, יש לעשות את מירב המאמצים שזכויות שלושת הצדדים ייפגעו בצורה הפחותה ביותר. בפרק האחרון אבחן בצורה כללית את מעמדו של נפגע העבירה בפועל במשפט הישראלי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד), לאור החקיקה הראשית ולאור הפסיקה. אנסה לבחון האם הזכויות שהוענקו לקורבנות בפועל אכן יש בהם כדי למצות את כלל הזכויות הראויות לאור חוק היסוד. בנוסף, אבחן בקצרה את הזכויות שניתנו לקורבן העבירה במשפט המשווה.
             בחלק השני של העבודה אנסה ליישם את החלק התאורטי שהובא בחלק הראשון על שלב גזירת הדין בהליך הפלילי. ודוק: אבחן איזה מעמד יש לתת לנפגע העבירה בשלב זה, אם בכלל. לצורך בחינת הסוגיה אעסוק גם במטרות הענישה ואנסה לבדוק האם מתן מעמד לנפגע פוגע במטרות אלה. חלק זה הוא מעין מיקרוקוסמוס של ליבת המחלוקת- האינטרס הציבורי אל מול אינטרס הקורבן. ואולי חד הם? לבסוף, אסכם את דבריי.
             לפני שנתחיל במסע הארוך אבקש לחדד את ההבחנה בין ספרות הויקטימולוגיה, לבין תנועות זכויות הקורבן שקמו ברחבי העולם ולבין רפורמות משפטיות. הויקטימולוגיה עוסקת במערכת היחסים שבין הקורבן לפוגע ובתכונותיהם על מנת לנסות לנבא מתי עלולים להיווצר קורבנות נוספים. אכן, לידת הויקטימולוגיה בשנות ה-40 תרמה להתפתחות התנועה לזכויות הקורבן בשנות ה-60. עם זאת, הויקטימולוגיה אמורה להיות דיסציפלינה אקדמית טהורה, בשונה מתנועת זכויות הקורבן שהינה פוליטית. לעניין זה יפים דבריו של פרופ' פטה:
 "At the First National Conference of Victims of Crime the victim movement was called the growth industry of the decade. In the United Kingdom it is considered the fastest-developing voluntary movement. Victim groups and associations are mushrooming all over North America and Europe.
Inevitably, this fantastic growth has had a significant impact on victimology.
Victimology meetings are no longer scholarly meetings where the findings of scientific research on victims are presented and discussed, they have become a forum for political and ideological rhetoric. They mirror the transformation of victimology from an academic discipline into a humanistic movement, the shift from scholarly to political activism…" עבודה זאת תתמקד רק בשילוב נפגע העבירה בהליך הפלילי. למרות שגם ספרות הויקטימולוגיה עסקה בכך, הרי שרוב הספרות הויקטימולוגית רואה את הקורבן כשחקן חברתי ולא כשחקן משפטי. על אף שברור הוא שמחקר הויקטימולוגיה חיוני ביותר לביצוע רפורמות משפטיות, לא ניתן להתעלם מהפער ההולך וגובר בין ספרות זאת לבין הספרות המשפטית שמתיימרת לבחון את הסוגיה מנקודת מבט משפטית ולא חברתית פוליטית, תוך שימת דגש על שיח זכויות ובעיקר על זכויות הנאשם.
גם בדיקתי שלי תהיה מבוססת על הספרות ככל שהיא מתייחסת לפן המשפטי ולא לפן החברתי והפוליטי.