-מבוא ופריודיזציה- ה'פיגארו' הפריסאי כותב ב-12 בפברואר 1948: "לפי ידיעות מבוקרשט, פקדה המפלגה הקומוניסטית הרומנית להוריד את תמונות המארשל טיטו מכל החלונות בהם הוצג רה"מ היוגוסלבי ליד סטאלין, דימיטרוב וגרוזה.    שמועות שונות פשטו בבירה הרומנית בנוגע למארשל טיטו, ודומה כי מעמדו אינו כה בטוח כפי שסברו.
נראה כי איבד את אמונה של מוסקבה. לעת עתה אין אפשרות לברר את אמיתות השמועות, אך כדאי להתעכב עליהן".                                                                                                                                   במסגרת ההירארכיה הפוליטית במזרח-אירופה בשנים שלאחר תום מלחמת העולם ה-2, ובמקביל לארגון המדינה, המשטר והחברה לפי המודל הסובייט-קומוניסטי, מורם קרנה של יוגוסלביה בתוך שורת מדינות המרחב, ומורם עוד יותר קרנו של של המארשל טיטו, כמנהיג השני בחשיבותו, אחרי סטאלין כמובן. אולם, ירח דבש אינטנסיבי וקצר במיוחד מסתמן בין ברה"מ הגדולה לבין המדינה היוגוסלבית, השנייה רק לה במעמדה ובגודלה. המהלכים שירכיבו את התגלעות הסכסוך הסובייטי-יוגוסלבי בין השנים 1945 ו-1948, ומגיעים לשיאם בסילוקה של זאת האחרונה מהקומאינפורם והחזית המזרחית, משפיעים על המתרחש בשתי האומות, וביוגוסלביה בעיקר, אך מתפשטים ומתרחקים אף מעבר לגבולותיהן של ארצות ההשפעה הקומוניסטית, ותורמים להתעצבותם-מחדש, לא פחות, של היחסים הבינלאומיים בעולם, ערב המלחמה הקרה.   את ישיבתו ההיסטורית של הוועד המרכזי בבלגראד, בדיוק חודשיים לאחר הכותרת המפתיעה של ה'פיגארו', שנועדה להחליט מה תהיה תגובתה של המדינה להאשמות של הוועד המרכזי של הסובייטים בעניין 'הפניית הגב של היוגוסלבים', חותם למעשה טיטו בהכרזת עצמאות:
"…דמוקרטיות עממיות קטנות כיוגוסלביה חייבות לשמור בשלב זה ובכל תנאי, מסיבות פנימיות וחיצוניות, על עצמאות מוחלטת ועל ריבונות…כל איחוד או פדרציה נחפזת, בטרם בשלו התנאים הנחוצים- הכלכליים, התרבותיים, המדיניים, עלולים להביא רק נזק ותוצאות שאין לשערן…מה יהיה אם נוותר על זכותינו להגיע לסוציאליזם על-פי הדרך בה בחרנו? הצעידה והעידוד לקראת הסוציאליזם אינם בסיפוח אל ברה"מ, אלא בהתפתחות חופשית של כל ארץ. זהו ההבדל בינינו לבין הקרמלין".
קארדל אף מסכם יפה ב'ישיבת הריבונות' של הוועד היוגוסלבי את תהליך יצירתה של יוגוסלביה החדשה. "במו ידיה עשתה מפלגתינו את אשר לה. איש לא יכחיש כי עשתה זאת בעזרתה של ברה"מ, אולם יוגוסלביה היא ארץ ששיחררה במלחמה כמעט את כל שטחיה ובכוחות עצמה; צכ'וסלובקיה, רומניה, בולגריה, פולין והונגריה שוחררו ע"י הצבא האדום. לנו הרשות לבקש מהסובייטים יחס של אמון למפלגה שהשיגה תוצאות כאלו בשלוש השנים שחלפו מאז המלחמה- רפורמה אגרארית, הלאמה, תכנית החומש. מעתה נהיה נאמנים לא לגופו, כי אם לרוחו של המארכסיזם-לניניזם, בתור כאלו הצועדים לקראת הסוציאליזם ביתר מהירות מאשר כל ארץ אחרת במזרח-אירופה".    כיצד ניתן להסביר את המהלך הדראמטי של סילוק יוגוסלביה מ'משפחת' הארצות הסוציאליסטיות? דומה כי מסתמנות שתי דוקטרינות במחקר ההיסטוריוגרפי, הבוחנות את הסוגייה שחותמת למעשה את פרק הזמן שבין 45' והבסת הנאציזם, לבין 48' והשלמת המהלך הסובייטי עד לקו ברלין, שעיקרו הפיכתה של מזרח-אירופה לשטח השפעה של ברה"מ. האם אכן ברור כי "סטאלין התכוון לערוך חשבונותיו עם יוגוסלביה החדשה מראשית חייה", כפי שטוען טיטו בביוגרפיה שלו; או, לחילופין, הייתה זאת יוגוסלביה המרדנית, 'העצמאית מדי' והחתרנית כנגד כל רסן שלטון זר במהלך המאה ה-20, שניערה חוצנה מאחיזתו של הקרמלין? או שמא הייתה זאת, כדרכה של ההיסטוריה המודרנית, תוצאה של נסיבות קונקרטיות, אירועים היסטוריים מתגלגלים והשפעות של התרחשויות מקבילות, בה אין למצוא כוונה אינטנציונאליסטית נסתרת, מצד זה או אחר.   פעולות ברה"מ כפי יוגוסלביה מאז 44' מעידות על כך שסטאלין גמר אומר בתחילה לתפוס את עמדות המפתח במדינה, להשתלט על הכלכלה והמשק בקונסטלציות מתוחכמות (עניין החברות המשותפות), לקרוא תיגר על מנהיגותו של טיטו, לערער את היציבות הפוליטית-הפנימית ולהעבירה לידיו. משראה שהיוגוסלבים, ובראשם טיטו הבלתי-נלאה, גורמים לו יותר צרות מאשר תועלת, העדיף לסלקם פן יקלקלו את השורה ויפגמו בהגמוניה הסובייטית, הקורמת עור וגידים בששת המדינות המזרחיות. "היום ברור", מסביר טיטו ב-49' ש"סטאלין הכין צעדים אלו בערמומיות יתרה, וזאת כדי שייקל עליו להנחית את המכה, ולהפוך את יוגוסלביה למעין רומניה, בולגריה או ארץ מזרח-אירופית אחרת".
  כאשר הקרע מתגלע, טיטו מרשה לעצמו לדבר סרה בנוגע לצבא האדום ולפשעים שחלק מחייליו ביצעו:
"נשים יוגוסלביות רבות הותקפו, רבות נאנסו, והיו מקרים של שוד ורצח".
המתיחות מתגברת גם בעקבות הבנתה של המנהיגות היוגוסלבית שכל אותם מפקחים, קומיסרים צבאיים  ומומחים אזרחיים הם, פשוטו כמשמעו, מרגלים בשירותה של מוסקבה; וכך גם מצטברת מרירות כלפי הסובייטים בעקבות הבגידה והפגיעה באינטרס הלאומי המובהק והחשוב של בעיית טריאסט.
  כל מדינה במזרח מיוחדת בדרכה שלה. ההתייחסות בהיסטוריוגרפיה ובדעת הקהל אל 'מזרח-אירופה' כאל גוש היסטורי, מדיני, פוליטי ותרבותי אחד, לוקה בעוול צורם. האם המכנה המשותף הגיאוגרפי והקירבה היחסית בזכות גבולות משותפים, מצדיקים הכללתן של תרבויות ומסורות לאומיות שונות באופן בסיסי אכן מצדיקה התבוננות בשלם, החשוב בהרבה, כך מסתבר, מסך חלקיו? חרף תהליכים מסויימים המשותפים (במידה עליה ניתן להתווכח) לששת המדינות 'הקלאסיות' של אותו גוש קומוניסטי (צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, הונגריה, בולגריה, פולין ורומניה), האם היה נעשה למקובל תיאור דומה המתאר את המתרחש במערב-אירופה כזירה הומוגנית אחת? בד בבד, יוגוסלביה מיוחדת אף יותר בזכות הדרך שלה אל הקומוניזם.
  הסיפור היוגוסלבי מרתק מבחינות רבות. קריאת התגר על הסטאליניזם, מנהיגותו של טיטו, ההשפעה המכרעת של ההתנגדות העקשנית והנחרצת לכיבוש הנאצי, מהלכה הבלתי-אלים של המחלוקת מול ברה"מ, תוצאות השפעותיה על המערך הבינ"ל ועל היחסים בזירה העולמית.
גם אם נתמוך בדומיננטיות של מוסקבה כמחליטה על סילוק הגורם היוגוסלבי ממזרח-אירופה, הרי שכך או כך תוצאות המהלך האמביוולנטי הזה אינן גוזרות את גורלה של אירופה, אך הן מציבות את יוגוסלביה כסיפור עצמאי ונבדל בתוך הסיפור הסוער של אירופה כולה בעשורים שלאחר 1948. טיטו אכן מוכיח, מבחירה או מכורח, כי אכן אפשר להיות קומוניסט, ולא סובייטי או פרו-סובייטי, בשנים הקריטיות של שיא המלחמה הקרה בשנות ה-50 וה-60 ואלו שאחריהן, עד להתכלותם מעצמם של העולם הבין-גושי והמלחמה הקרה.   המהלך של יוגוסלביה, ושל טיטו בפרט, יכול להיחשב כ'מהפיכה יוגוסלבית', מהפיכה איזורית ובוודאי אירוע שזעזע את החזית הקומוניסטית ב-48'. ניתן לקרוא אותו כיוזמה של טיטו, עת הבין את מערכת היחסית החד-צדדית המתעצבת בין ברה"מ לבין יתר המדינות במזרח; ועדיין, מנגד, לשים את הדגש על התובנות הפוליטיות החדות והציניות של סטאלין, המשתמש בראי רחוק ומתכנן מסלול סובייטי בטווח שטיטו, כנראה, כלל לא מביא בחשבון.   כך או כך, מה שאירע ביוגוסלביה, ואחר כך בסין ובויאטנם, יש בו כדי לתת חומר למחשבה. מחקר היסטורי תיאורטי יותר בוודאי ינסה למצוא קווים מקשרים בין האידיאל המארכסיסטי לבין המעשה, בין 'המאניספט הקומוניסטי' לבין ההגשמה בפועל. ככזאת, הגשמה שכזאת ניכרת במהפיכה הבולשביקית ובלניניזם-מארכסיזם, עם תפקידה האוונגארדי של המפלגה כאליטה של הפרולטריון; עבור בקומוניזם המלחמתי, בנא"פ, בתכניות החומש הסטאליניסטיות ובקולקטיביזציה, במפה החדשה של אירופה המזרחית שלאחר המלחמה, וכן-גם בפרישה היוגוסלבית.   נוכל לבחון את הסוגייה היוגוסלבית לא כאירוע מנותק על ציר הזמן של ההיסטוריה של הקומוניזם, אלא כחלק ממנו, התמקדות בסוף שנות ה-40 ובשני העשורים של שנות ה-50 וה-60 כרצף של פילוגים חוזרים ונישנים שהתרחשו במחנה הארצות הקומוניסטיות ותו לא, מפספסת את הטווח העצום והניואנסים המהותיים המבדילים בין צ'כוסלובקיה לסין, בין יוגוסלביה לקובה, ומציגה ראייה פשטנית מדי של הדברים. את הקרע היוגוסלבי יש להבין כשלב נוסף בהתפתחות דיאלקטית בתוך המפעל הקומוניסטי האדיר של המחצית השנייה של המאה ה-20; ליוגוסלביה, גם לטיטואיזם, ישנו תפקיד היסטורי של ממש. הדראמטיות של ההיפרדות מהמחנה שיהפוך לאחר מכן לקולקטיב המדיני שמאחורי מסך הברזל, פותחת פתח ליוגוסלבים להשתבץ, אולי אף ליצור, מאזן כוחות חדש. הסכנה הטמונה ב'דרכים השונות אל הסוציאליזם' התחוורה יותר ויותר בעקבות האהדה העממית לטיטו; אומנם לא בעידן של הסטאליניזם, אלא בימי חרושצ'וב וברז'נייב, ביתר שאת ובמלוא העוצמה, חרף הקונגרס ה-20 והרהבליטציה-לכאורה עם הטיטואיזם (כולל ביקורו המפורסם של חרושצ'וב בבלגראד). בשעשוע היפוטתי, ייתכן והטיטואיזם אף עלה לסטאלין, ולברה"מ, במחיר יחסי הכוחות הנתונים מ-48' ואילך. מי יודע היכן היה נמצא הכוכב האדום אלמלא פיתחה לעצמה יוגוסלביה ליגה חלופית של מדינות בלתי-מזדהות, שבהנהגה סובייטית אחידה היו יכולות, אולי, לשנות את המערך העולמי של המלחמה הקרה והיחסים הבין-גושיים, ולצרף את העמים הבלתי-מזדהים בצורה מאסיבית מכפי שהיה בתהליך של דה-קולוניזציה בעולם ה-3
לחיק הקומוניזם הפרו-סובייטי.