מבוא
לסדרת הטלוויזיה "שלושים ומשהו", התוודעתי באקראי.  על  אף  העובדה שאני  מגדיר  עצמי  כחובב  מושבע  של  טלביזיה  הרי  שבנקודה  זו  קיים  אצלי  פרדוקס  מסוים.  לטעמי,  טלביזיה  למרות הקונוטציות הרבות  המיוחסות  לה  בעולם  המודרני איננה  יכולה  להיתפס  כהרבה מעבר לבידור  לשמו.  קרי  הפגת  זמן  באופן  הפאסיבי  ביותר המתקיים  בעולם  המודרני.  אין  אני  מוצא   לה  השלכות  חינוכיות ואני  פוסל  אותה  ככלי  מחנך  או  משפיע.  השפעתו  של  המדיום הטלביזיוני  בעיני  מסתימת  ברגע  בו  כובה  המסך  המרצד  ואין  לו אפקט  בעל  חשיבות  למעט  התעוררות  חלקית  וזמנית  בלבד  של  מערכות הרגש.  ד"ר  יריב  בן  אליעזר,  בספרו "הממלכה השביעית", כבר הוכיח,  כי  מצב  הרוח   של  צופי הטלביזיה  הוא  בעל  ורסטיליות  גבוהה  ויכול  להשתנות  בתוך  דקות אחדות  מבכי  למראה  הרעב  באפריקה  או  סיפור  אחר  בעל  נקודת אחיזה  רגשית  חזקה,  אל  צחוק  עז  למראה  דמויות  קומיות  מוכרות וחביבות  עלינו  שיופיעו  בתום  המשדר  המרגש  הקודם. לשתי  התגובות הללו,  טען  בן  אליעזר,  לא  תהיה  השפעה  מעשית  על  חיינו  בבוקר שלמחרת  שידור  התוכניות.  ספק  אם  נמצא  עצמנו  מתרימים  למען אפריקה  מאידך  או  מנסים  להתנהג  לבני  זוגנו  כפי  שעשה  זאת ארצ'י  בנקר  מחד  גיסא.  במרבית  המקרים,  טען  בן  אליעזר,  נמשיך בשגרת  חיינו  כפי  שהייתה  לפני  ואחרי  שידור  המשדרים. אנו  מתמכרים לעונג  הרגשי  המיידי  גרס  בן  אליעזר.
אני  מודע  בהחלט לקיומן  של תזות  אחרות  השוללות  הנחה  זו,  אך  אין  אני  מוצא עצמי  מזדהה  עימן.  העובדה  כי  הקשר  בין  אלימות  אמיתית  לזו שאנו  רואים  מעל  מרקע  הטלביזיה  לא  הוכח  עדין,  היא  בעיני  אחת ההוכחות  לצדקת  דברי.
        למרות  כל  האמור  לעיל,  מצאתי  עצמי  מתמכר  באופן  פרדוקסאלי למדי  לשעת  השידור  הקבועה  של  הסדרה.  לא  הרשתי לעצמי  להחמיץ כמעט  ולא  פרק  אחד  והעונג  שרכשתי  בצפייה  היה  זהה  לזה  של ביקור  בקולנוע.  הבחירה  שלי  בקורס  ובנושא  העובדה  הנוכחי,  מעבר לעניין  שאני  מגלה  בחקר  אקדמי  של מוסד  המשפחה, היא  התמודדות אישית   עם  פרדוקס  זה  ופענוח  סוד  הצפייה  הממושכת.