נושא העבודה: טקס התה ביפאן  השפעת עקרונות טקס התה על פי מורה התה, ריקיו, על עיצוב בית התה.
מבוא
 התה  "הוא התרופה הנפלאה בעולם. הוא סגולה לאריכות ימים, הוא גדל על מדרונות ההר כנשמתה של האדמה…בסין נהוג לשתות תה, לכן הסינים בריאים וחיים שנים רבות. ביפאן יש הרבה אנשים רזים וחולניים, משום שאין אנו שותים תה. בכל פעם שאתה לא חש בטוב עליך לשתות תה. דבר זה יחזק את לבך וימנע ממנו כל מחלה”  . כך כתב הנזיר EISAI  כשבשובו ליפאן בשנת 1191, הביא עמו מסין  זרעי תה, וזרע אותם בחצר מנזרו, "זרעים…
שהפכו למקור התה שגדל היום ביפאן.." מקור התה הוא בסין והמילה הסינית צ’ה או בהיגוי שממנו הגיעה למערב: תה ,התקבלה כמעט בכל השפות. התה הופיע בסין בתקופת טאנג (618-907), כמשקה בעל סגולות מרפא. בתקופת סונג החלו לשתותו במנזרי הזן, כתחליף ליין וכאמצעי לשמירה על ערנות בזמן המדיטציה. לא ידוע במדויק מתי, לראשונה, הגיע התה מסין ליפאן. ידוע כי הראשון שהביאו ליפאן היה הנזיר SAIKO בתחילת המאה התשיעית.
 יפאן שוכנת בסמוך לסין ולכן התרבות הגבוהה הראשונה שהגיעה אליה הייתה התרבות הסינית, אשר נקלטה ביוזמתם ומרצונם, והעשירה עד מאוד את התרבות היפאנית. כמו מרכיבים רבים אחרים הגיע גם הבודהיזם, בגרסתו הסינית, באמצע המאה השישית ליפאן. תחילה נקלט הבודהיזם בקרב המעמד הגבוה, אבל בהדרגה חלחל גם לשכבות האחרות. היו בו הרבה דברים מושכים:
המקדשים, הפסלים והציורים, הפולחנים והטקסים המרהיבים, אשר פנו לחוש האסתטי ושבו את ליבם של היפאנים.
 טקס התה התפתח במסגרת זרם של הבודהיזם, שאופיין על ידי תורה המדגישה את המדיטציה. תורה זו, הנקראת ביפאנית "זן" רווחה בכל ארצות מזרח- אסיה והייתה קיימת מראשית הבודהיזם. הנזיר אייסאי הפיץ את טקס שתיית התה כחלק מייסוד כת הזן והפצתה ביפאן.
 הזן ראה את הגאולה כ"הארה" או כהבנה אינטואיטיבית של העולם, המושגת באמצעות תרגול גופני וריכוז נפשי. על העוסק בזן להצטרף למנזר זן ולקיים שם אורח חיים של משמעת קפדנית, עבודת כפיים, התנזרות ממין ואלכוהול, אוכל צמחוני, שינה ודיבור מועטים. הפעילות המרכזית במנזר היא ישיבת הזן. ישיבה ארוכה, ללא נוע, כשבמהלכה אסור להרהר בדבר מסוים ויש "לנקות" את המוח מכל מה שהצטבר בו. עקרון חשוב בזן הוא  ריקון התודעה מכל הרגשות, המוסכמות, החרדות, השאיפות והתקוות אשר יושג על ידי שליטה מוחלטת בגופינו ועל ידי שינוי פרופורציות ביחסינו לעולם: ביטול חשיבותם של הדברים הנראים לנו בעלי ערך והכרה בחשיבותם של הפרטים הקטנים, הנראים לנו לכאורה חסרי ערך. משום שהזן הדגיש את הביצוע היפה בכל תחום ואת היופי שבדברים הפשוטים והיומיומיים, הייתה לו השפעה רבה על האומנות היפאנית. אחת האומנויות שהתפתחו במנזרי הזן הייתה טקס התה. "דרך התה" (CHADO) או בשמה העממי "המים החמים של התה" (CHA NO YU) הפכה לאמנות כשבכל טקס היו צריכים להתקיים ארבעה עקרונות רוחניים שריקיו SEN NO RIKYU, (1521-1591),מורה התה הגדול מכולם , קבע: הרמוניה, יראת כבוד או הוקרה, טוהר פנימי וחיצוני ושלווה.
 צורת התה שהובאה ליפאן על ידי אייסאי הייתה התה האבקתי. תה זה הוכן מעלים מיובשים שנטחנו במטחנת תה והיה ירקרק ומריר. את התה שתו בספל גדול דמוי קערית. תחילה שתיית התה הייתה מקובלת בקרב הנזירים   והם  נהגו  לשתותו  באווירה  רגועה.  בהשפעת הזן קיבלו הכנת התה ושתייתו אופי טקסי, שנועד להפוך את האקט הפשוט הזה ל"דרך" של התעלות רוחנית טקס התה קיבל חשיבות כה רבה עד כי הנזיר IKKYU (1394-1481), אחת הדמויות הבולטות בזן בודהיזם, האמין כי טקס זה תורם לתהליך ה"הארה" יותר משעות מדיטציה רבות.
 בעבודה זו אני בוחר להתמקד באותו טקס שתיית התה אשר בתרבותנו, תרבות המערב, הנו אקט יומיומי פעוט וחסר כל ערך רוחני, בעוד שבתרבות יפאן, עלה לדרגת טקס דתי-רוחני בעל משמעויות מוסריות חברתיות. בשל חשיבותו הרבה אין ספק שהשפיע על דרך החיים היפאנית.   טקס התה, שהחל לפני מאות שנים ונמשך עד ימינו, הושפע ועוצב על ידי מורי תה רבים במהלך השנים. בעבודה זו תיבדק השפעתם של עקרונות טקס התה שנקבעו על ידי ריקיו, שמוזכר לעיל, במאה ה16-, על סממן מרכזי בתרבות היפאנית, עיצוב בית התה, ודרך ביטויים.