פירוט ארוך כולל ניתוח מעמיק של כל פרקי מלכים א' ומלכים ב' בהקשר לזיקות הנבואה שבפרקים אלו

מקצוע
מילות מפתח ,
שנת הגשה 2016
מספר מילים 25384

תקציר העבודה

מלכים ונביאים מלכים א' י', 1-13:
א וּמַלְכַּת-שְׁבָא, שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה–לְשֵׁם יְהוָה; וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ, בְּחִידוֹת.  ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה, בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה; וַתָּבֹא, אֶל-שְׁלֹמֹה, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ.  ג וַיַּגֶּד-לָהּ שְׁלֹמֹה, אֶת-כָּל-דְּבָרֶיהָ:  לֹא-הָיָה דָבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ.  ד וַתֵּרֶא, מַלְכַּת-שְׁבָא, אֵת, כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה; וְהַבַּיִת, אֲשֶׁר בָּנָה.  ה וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם, וּמַשְׁקָיו, וְעֹלָתוֹ, אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהוָה; וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד, רוּחַ.  ו וַתֹּאמֶר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי–עַל-דְּבָרֶיךָ, וְעַל-חָכְמָתֶךָ.  ז וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי, הַחֵצִי:  הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב, אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי.  ח אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה, הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד, הַשֹּׁמְעִים אֶת-חָכְמָתֶךָ.  ט יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּרוּךְ, אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ, לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל–בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְעֹלָם, וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.  י וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד–וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.  יא וְגַם אֳנִי חִירָם, אֲשֶׁר-נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר:  הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים, הַרְבֵּה מְאֹד–וְאֶבֶן יְקָרָה.  יב וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת-עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית-יְהוָה, וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ, וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים, לַשָּׁרִים; לֹא בָא-כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים, וְלֹא נִרְאָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.  יג וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת-שְׁבָא, אֶת-כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה, מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן-לָהּ, כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ, הִיא וַעֲבָדֶיהָ.   פרק זה מתאר את גדולתו, תפארתו ומלכותו של שלמה באמצעות סיפור ביקורה של מלכת שבא, נוכריה. בפרק זה ישנו רמז מטרים לעתיד לבוא- הדרדרותו ונפילתו של שלמה תהיה קשורה בנשים נוכריות. (1-2) שמו של שלמה נישא בעולם כולו כמלך חכם – בחכמה שהיא על אנושית, שמקורה בהשראה אלוהית.
מלכת שבא, שניחנה בחוכמה גם כן, באה לירושלים להתרשם מחוכמתו של שלמה ומדרך שלטונו. היא מעמידה בפני שלמה אתגרים שכליים (חידות) כדי לבחון אותו ושלמה מצליח לענות לה על כל דבר ששאלה.
(3-5) היא מתפעלת מחוכמתו ומדרך הנהגתו, אך גם מהיופי וההדר של ביהמ"ק ושל המשרתים את שלמה. התפעלותה מתוארת באופן ציורי: "ולא היה בה עוד רוח".
(6-9) היא משבחת את שלמה ואת חוכמתו שרק עתה הבינה עד כמה היא גדולה, מברכת את הנתינים שזכו למלך כזה ואת אלוהי ישראל שהעניק לעמו מלך כזה.
(10-12) היא מעניקה לשלמה מתנות יקרות ונדירות בכמות אדירה ובעיקר מציין הכתוב את כמות הבושם האדירה, שמעולם לא הגיעה כמות כזו לממלכת ישראל ("לא בא כבשם ההוא") ואת עצי האלמוגים – מה שמעיד על עושרה של ממלכת שבא.
המתנות שימשו את שלמה להוספת יופי לארמון שלמה, לבית המקדש ולאלו המשרתים בו: "לְבֵית-ה' וּלְבֵית-הַמֶּלֶךְוְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים".
(13) שלמה מעניק לה מתנות רבות: גם מתנות חומריות "כיד המלך" (בכמות אדירה) וגם מתנות שקשורות לחכמה.
י"א,1-13:
א וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת–וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה:  מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת.  ב מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָמַר-יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם–בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה, לְאַהֲבָה.  ג וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת; וַיַּטּוּ נָשָׁיו, אֶת-לִבּוֹ.  ד וַיְהִי, לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-יְהוָה אֱלֹהָיו, כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו.  ה וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה–אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת, אֱלֹהֵי צִדֹנִים; וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם, שִׁקֻּץ –
חטאי שלמה.
אחרי החטא בא העונש- מידה כנגד מידה. עיקרון הגמול (עיקרון האחריות האישית/גמול דורות).
במה חטא שלמה?
הפרשנות החמורה:"ויטו את לבו אחר אלוהים אחרים"- נשותיו הנוכריות הטו, הזיזו את לבבו מאהבת ה' לאהבת אלילים- בגידה בה'. הפרשנות המקלה:
שלמה אישר לנשותיו לקיים פולחן זר בירושלים בבית המקדש והגדיל לעשות בכך שהשתתף בטקסים שלהן.
מהן הדרכים בהן המחבר המקראי מעצים את חטאי שלמה?
1. אהב/אהבה- שורש אירוני שבא לתאר את אהבתו לכך כך הרבה נשים.
2. פירוט מוצא הנשים הנוכריות.
3. החוק מספר דברים: "לא תבואו בכם והם לא יבואו לכם…"(פס' ב')
4 . ביטוי מנחה- "והטו את לבבו"- מאהבת ה' לאהבת נשים/אלילים.
5. הגזמה בתיאור נשותיו- 700 נשים שרות (נשואות) ו300 פילגשים.
6. ההשוואה לדוד מציגה את שלמה באור שלילי. 7. ה' נגלה פעמיים והזהיר אותו לבל יתחתן עם נשים זרות ו/או יבגוד בו (פס' ט').
8. פירוט שמות הפסלים/אלילים אותם עבדו נשותיו של שלמה, ו'-ז'.
עונשו של שלמה "קרע אקרע את הממלכה מעליך"- פילוג הממלכה, 928 לפנה"ס.
"אַךְ-בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה"- גמול דורות, בימי בנו.
גמול דורות שלילי: 10 שבטים יקרעו מעל שלמה, ויעברו לשליטה של אחר. גמול דורות חיובי: ה' ישאיר בידי בית דוד 2 שבטים- יהודה ובנימין. מדוע?
-בזכות צדיקותו של דוד -בזכות ירושלים, למען השמירה על ירושלים ושאהבת ה' תתקיים בה.

2 6-43:
כו וְיָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֶפְרָתִי מִן-הַצְּרֵדָה, וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה, עֶבֶד, לִשְׁלֹמֹה; וַיָּרֶם יָד, בַּמֶּלֶךְ.  כז וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ:  שְׁלֹמֹה, בָּנָה אֶת-הַמִּלּוֹא–סָגַר, אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו.  כח וְהָאִישׁ יָרָבְעָם, גִּבּוֹר חָיִל; וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת-הַנַּעַר, כִּי-עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא, וַיַּפְקֵד אֹתוֹ, לְכָל-סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף.  {ס}  כט וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא, וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם; וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ, וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה, וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם, בַּשָּׂדֶה.  ל וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה, בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו; וַיִּקְרָעֶהָ–שְׁנֵים עָשָׂר, –
בפס' 33 ה' מציין את הסיבה לקריעת הממלכה מבית יהודה. החטא הוא בהליכה אחרי אלוהים אחרים " יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי ". ה' משתמש בלשון רבים כדי להדגיש שחטאי המלך גורמים לחטאי העם. המלך הוא מודל לחיקוי. בפס' 38 ה' מבטיח לירבעם שהוא יצליח בתפקידו כמלך על עשרת השבטים בתנאי שילך בחוקותיו ובתורתו ואז ה' יבנה לו "בית נאמן", ה' יגרום לכך ששושלת ירבעם תהיה יציבה ונצחית. י"ב:
א וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם, שְׁכֶם:  כִּי שְׁכֶם בָּא כָל-יִשְׂרָאֵל, לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ.  ב וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם, אֲשֶׁר בָּרַח, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם, בְּמִצְרָיִם.  ג וַיִּשְׁלְחוּ, וַיִּקְרְאוּ-לוֹ, ויבאו (וַיָּבֹא) יָרָבְעָם, וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל; וַיְדַבְּרוּ, אֶל-רְחַבְעָם לֵאמֹר.  ד אָבִיךָ, הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ; וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה, וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ–וְנַעַבְדֶךָּ.  ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לְכוּ-עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים–וְשׁוּבוּ אֵלָי; -רחבעם.
רחבעם מבקש 3
ימים להתייעצות.
התייעצות רחבעם:
הזקנים- פס' 7
הילדים יועצי המלך, בעלי ניסיון וחכמת חיים ששירתו את שלמה. הם רגישים לסבל העם ומגלים מתינות. "אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם, וַעֲנִיתָם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים–וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים, כָּל-הַיָּמִים".
שורש מנחה ע.ב.ד- אם רחבעם ייעתר לבקשת 10 השבטים זה ישתלם לו בעתיד שכן יוכל לעשות כרצונו. ילדים- בני דורו ואחיו של רחבעם. הם קיצוניים ושחצנים.
דבריהם:
"קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי"– באצבעי הקטנה יש יותר כוח ממה שהיה במותני אבי.
" אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם"- אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף ואכביד עליכם.
"אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" – אם סבלתם מידי אבי, הרי הסבל שאתם עתידים לסבול ממני הוא גדול וכואב יותר.
שוטים- הנמשל לעול שהטיל שלמה על העם. עבודה כואבת אך לא הורגת.
עקרבים- הנמשל לעול שיטיל רחבעם על העם.
מדוע נתפלגה הממלכה?
סיבתיות כפולה:
מלכים א', יב'
1 5- סיבה דתית: פילוג הממלכה הינו רצון אלוהים. " כִּי-הָיְתָה סִבָּה, מֵעִם יְהוָה".
מלכים א', יב'
6 -14- סיבה מדינית: כישלון המשא ומתן בין עשרת השבטים לרחבעם אשר בחר לשמוע את עצת הילדים ולהכביד את עול המיסים.
  פס' 16-24: המרד נגד רחבעם ופילוג הממלכה תקבולת– אמצעי אומנותי נפוץ במקרא. כאשר שני חלקי המשפט מביעים את אותו הרעיון. ברוב המקרים ייעשה שימוש במילים נרדפות.
– סיסמת המרד של שבטי ישראל בנויה במבנה של תקבולת נרדפת חסרה:
מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-    נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי (אלוהיך)->(גרסת מקור) "לאוהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד וילך ישראל לאוהליו" *תיקון סופרים- במקור היה "אלוהיך" וכך המחבר המקראי מציג את 10 השבטים באור שלילי כעובדי אלילים אך מחשש לפגיעה בכבוד ה' שונה הכתוב מאלוהיך לאוהליך. רחבעם אינו מקבל את הכרזת המרד. כצעד של הפגנת כוח הוא שולח את הממונה על המס, נציג הממסד, לגבות את מיסיו משבטי הצפון. צעד זה נתפס על ידי שבטי הצפון כהתגרות והם סוקלים את שליחו של רחבעם למוות. רחבעם בורח כל עוד נפשו לירושלים (פס' 18 – 19) ושבטי הצפון ממליכים עליהם את ירבעם (פס' 20).
רחבעם מגיב אף הוא בכוח ומכנס צבא לוחמים מיהודה ובנימין כדי לדכא את המרד.
שני הנימוקים של ה' להחלטה שלא להילחם ולנסות למנוע את הפילוג:
אסור לכם להילחם באחיכם, מניעת מלחמת אחים.
"מאיתי נהיה הדבר"- הפילוג נעשה על פי רצון ה', ואין לנסות ולמנוע אותו.
פס' 26-33: פילוג הממלכה, פילוג עם ישראל (928 לפנה"ס), יהודה בדרום וישראל בצפון.
ממלכת יהודה  הממלכה הדרומית (עיר בירה קבועה- ירושלים) ממלכת ישראל הממלכה הצפונית ממלכת אפרים עשרת השבטים (עיר בירה מתחלפת) ביסוס ממלכת ישראל ע"י ירבעם:
ירבעם חייב לנתק כל קשר עם ממלכת בית דוד, כדי שהעם יהיה נאמן לו ולא ירצה לחזור לשלטון דוד, ולירושלים. הוא חייב להקים חלופות למוסדות שונים בממלכה החדשה.
*  מחבר הקטע הוא יהודאי הרואה במעשיו של ירבעם כחטאים ופשעים כנגד בית דוד.
פעולות ירבעם:
1.
" וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל " פעולה בתחום מדיני : קובע את שכם כבירת ישראל. שכם היתה עיר מרכזית בשבט אפרים ונחשבת כעיר מקודשת עוד מתקופת האבות. אח"כ קובע את העיר פנואל לבירתו.
2." וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ  מִצְרָיִם" פעולה בתחום דתי:
לאחר מחשבה (פחד ממוות אם יעלו למקדש בירושלים) והתייעצות הוא קובע שני מרכזי פולחן במקום המקדש בירושלים, ומציב בהם שני עגלי זהב. המקדשים הם בבית אל ובדן.
 בבית אל משום ששם התגלה ה' ליעקב, והמקום נחשב למקום מקודש. ודן – מבחינה גיאוגרפית נמצא בצפון הממלכה – שיהיה נוח לשבטי הצפון להגיע למקדש.
הקמת שני עגלי זהב הוא העתק המעשה שעשה אהרון. גם ירבעם וגם אהרון לא התכוונו לעבודת אלילים, כי הם אומרים "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"- אולם העם ראה בפולחן העגלים עבודה זרה.
3. " וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי" פעולה בתחום דתי:
מינוי כוהנים שלא משבט לוי- מינה כוהנים מקצות העם- כלומר מכל השבטים, כיוון שהיה מעוניין במנהיגות דתית שתהיה נאמנה לו. ואילו הכוהנים ששירתו במקדש בירושלים היו נאמנים לבית דוד. יש טוענים כי התנגדו לשינוייו ועזבו למקדש בירושלים.
4. " וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה" פעולה בתחום דתי:
שינוי מועד חג הסוכות – מטו' בתשרי לטו' בחשוון. חג הסוכות הוא אחד משלושת הרגלים שהיו נוהגים לעלות למקדש בירושלים. כדי למנוע מגע עם ממלכת יהודה, וכדי למנוע מ-
1 0 השבטים לחזור לרחבעם, הוא דוחה את מועד חג הסוכות בחודש, כדי ש – 10 השבטים לא יפגשו עם בית דוד. {גם מבחינה חקלאית – חג הסוכות הוא חג חקלאי – חג האסיף. הבשלת הפירות בדרום הארץ – בממלכת יהודה מוקדמת יותר, ואילו בצפון – בממלכת ישראל הפירות מבשילים מאוחר יותר, ולכן המועד התאים יותר לממלכת ישראל.} 5. " וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר."- פעולה בתחום דתי: מתנהג ככהן ומקריב קורבנות.
המחבר המקראי שהוא מבית יהודה, מעביר ביקורת שלילית על מעשי ירבעם:
פס' 30 – "ויהי הדבר הזה לחטאת"– דעתו של המספר על הצבת העגלים.
פס' 31 – המספר מדגיש שהכוהנים שמונו הם מקצות העם – מהמעמד הנמוך.
פס' 33 – העורך מציין לגבי מועד החג כי ירבעם בדה אותו מלבו, שלא על דעת חוקי התורה.
פס' 33-32 – הביטוי "ויעל על המזבח" חוזר 3 פעמים– המחבר רואה את עלייתו של ירבעם, שלא היה כהן, חטא דתי חמור ומציין זאת כמה פעמים בפסוקים.
השימוש בפועל "עשה" לגבי ירבעם – גם כאן יש ביקורת – ירבעם מתואר כמי שעשה את הדברים על דעת עצמו ללא אישור מסמכות דתית.
סיפורי אליהו הנביא ט"ז 23-33:
כג בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ עָמְרִי עַל-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה; בְּתִרְצָה, מָלַךְ שֵׁשׁ-שָׁנִים.  כד וַיִּקֶן אֶת-הָהָר שֹׁמְרוֹן, מֵאֶת שֶׁמֶר–בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף; וַיִּבֶן, אֶת-הָהָר, וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה, עַל שֶׁם-שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן.  כה וַיַּעֲשֶׂה עָמְרִי הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיָּרַע, מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו.  כו וַיֵּלֶךְ, בְּכָל-דֶּרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, ובחטאתיו (וּבְחַטָּאתוֹ), אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל:  לְהַכְעִיס, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל–בְּהַבְלֵיהֶם.  כז וְיֶתֶר דִּבְרֵי עָמְרִי אֲשֶׁר עָשָׂה, וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:  הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים–לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.  כח וַיִּשְׁכַּב עָמְרִי עִם-אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּשֹׁמְרוֹן; וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בְּנוֹ, תַּחְתָּיו.  כט וְאַחְאָב בֶּן-עָמְרִי, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן-עָמְרִי עַל-יִשְׂרָאֵל, בְּשֹׁמְרוֹן, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, שָׁנָה.  ל וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן-עָמְרִי הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה–מִכֹּל, אֲשֶׁר לְפָנָיו.  לא וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ, בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט; וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-אִיזֶבֶל, בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת-הַבַּעַל, וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ.  לב וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ, לַבָּעַל, בֵּית הַבַּעַל, אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן.  לגוַיַּעַשׂ אַחְאָב, אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת, לְהַכְעִיס אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו.   פס' 23-28: מלכות עמרי לאחר פילוג הממלכה המאוחדת, ממלכת ישראל סבלה תקופה ארוכה מאי שקט פנימי ומחוסר יציבות שלטונית, עד לעלייתו של עמרי לשלטון. בימיו היו יחסי שלום עם ממלכת יהודה. המקרא מציין רק את מפעלו החשוב ביותר של עמרי- עמרי קנה הר מאדם בשם שמר בשתי כיכרות כסף ועל שמו קרא לעיר שומרון. שומרון הפכה לעיר בירתה של ממלכת ישראל.
ציון שם המוכר והמחיר ששילם עמרי מדגישים את התוקף החוקי של קניית שומרון ואת זכות הבעלות של עם ישראל על שומרון. שאלה: הוכח מן הקטע כי דמותו של עמרי הוא דמות שלילית:
1. " וַיַּעֲשֶׂה עָמְרִי הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה…"
2 . " וַיֵּלֶךְ, בְּכָל דֶּרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּבְחַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל:  לְהַכְעִיס, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם. "
3 . " וַיָּרַע, מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו"- גם עשה את הרע בעיני ה' ובהשוואה למלכים לפניו היה הגרוע ביותר. פס' 27- " וְיֶתֶר דִּבְרֵי עָמְרִי אֲשֶׁר עָשָׂה, וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:  הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים…"- המחבר הפרו יהודאי משמיט את סיפורי הגבורה של עמרי ומזכיר רק את חטאיו הדתיים.
מישע מלך מואב חי בתקופת אחאב. הוא חקק על מצבת אבן (מצבת מישע) את הישגיו הצבאיים וסיפר על מרידתו בישראל. "עמרי מלך ישראל ויענו את מואב ימים רבים", במצבת מישע ניתן למצוא מידע על איזו גבורה של עמרי מדובר: עמרי כבש שטחים בארץ מואב ושיעבד אותה.
השיעבוד של מואב לא מסופר במקרא כי מחבר ספר מלכים מתאר רק את התחום הדתי.
עמרי- מבחינה דתית:
"עשה הרע בעיני ה'" מבחינה צבאית:
גיבור, אדיר פס' 29-33- מלכות אחאב:
אחאב בנו של עומרי, מתואר בדומה לו אך חטאיו מצוינים כחמורים יותר ואף חמורים מאלו של ירבעם ושל כל קודמיו.
1. הערכה כללית לדמותו של אחאב מבחינה דתית: "וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן-עָמְרִי הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה מִכֹּל, אֲשֶׁר לְפָנָיו…"
2 .  "וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ, בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט"
3 .אחאב נשא את איזבל שהביאה איתה את עבודת הבעל.
4. " וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת-הַבַּעַל, וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. " 5.
"וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ, לַבָּעַל, בֵּית הַבַּעַל"
6 .  אחאב עבד את האשרה: (לג) "וַיַּעַשׂ אַחְאָב, אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת, לְהַכְעִיס אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו." מסקנת המחבר המקראי:
אחאב היה המלך הכי גרוע בתולדות מלכי ישראל ומחבר ספר מלכים רואה בו את אחד הגורמים המרכזיים בחורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס.
י"ז:
א וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד, אֶל-אַחְאָב, חַי-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר–כִּי, אִם-לְפִי דְבָרִי.  {ס}  ב וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו לֵאמֹר.  ג לֵךְ מִזֶּה, וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה; וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.  ד וְהָיָה, מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה; וְאֶת-הָעֹרְבִים צִוִּיתִי, לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם.  ה וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.  ו וְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה.  ז וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל:  כִּי לֹא-הָיָה גֶשֶׁם, בָּאָרֶץ.  {ס}  ח וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו לֵאמֹר. ט קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם; הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ.  י וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה, וַיָּבֹא אֶל-פֶּתַח הָעִיר, וְהִנֵּה-שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, קְחִי-נָא לִי מְעַט-מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה.  יא וַתֵּלֶךְ, לָקַחַת; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, לִקְחִי-נָא לִי פַּת-לֶחֶם בְּיָדֵךְ.  יב וַתֹּאמֶר, חַי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם-יֶשׁ-לִי מָעוֹג, כִּי אִם-מְלֹא כַף-קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט-שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת; וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ.  יג וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל-תִּירְאִי, בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ; אַךְ עֲשִׂי-לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ, תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה.  יד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, לֹא תֶחְסָר:  עַד יוֹם תתן- (תֵּת-) יְהוָה, גֶּשֶׁם–עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  טו וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה, כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ; וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ, יָמִים.  טז כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר–כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.  יז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָלָה, בֶּן-הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת; וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא-נוֹתְרָה-בּוֹ נְשָׁמָה.  יח וַתֹּאמֶר, אֶל-אֵלִיָּהוּ, מַה-לִּי וָלָךְ, אִישׁ הָאֱלֹהִים:  בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת-עֲו‍ֹנִי, וּלְהָמִית אֶת-בְּנִי.  יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, תְּנִי-לִי אֶת-בְּנֵךְ; וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ, וַיַּעֲלֵהוּ אֶל-הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב שָׁם, וַיַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטָּתוֹ.  כ וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר:  יְהוָה אֱלֹהָי–הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ.  כא וַיִּתְמֹדֵד עַל-הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר:  יְהוָה אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּוֹ.  כב וַיִּשְׁמַע יְהוָה, בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ; וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד עַל-קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי.  כג וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַיֹּרִדֵהוּ מִן-הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה, וַיִּתְּנֵהוּ, לְאִמּוֹ; וַיֹּאמֶר, אֵלִיָּהוּ, רְאִי, חַי בְּנֵךְ. כד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-אֵלִיָּהוּ, עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה; וּדְבַר-יְהוָה בְּפִיךָ, אֱמֶת.  צידון- לבנון של היום.
הבעל- אל הגשם, הברקים והרעמים.
דמותו של אליהו מוצגת כמי שבא ונעלם, אפוף במיסתורין. זו פעם ראשונה שאנו שומעים על אליהו וכל מה שנמסר עליו שהוא תשבי, מתושבי גלעד.
פס' 1:
אקספוזיציה:
הדמויות- אחאב: המלך החוטא(מבחינה דתית) של ממלכת ישראל.
איזבל: אשתו עובדת האלילים של אחאב.
אליהו: שליח ה' שמגיח ונעלם.
"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד, אֶל-אַחְאָב, חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי, אִם לְפִי דְבָרִי" בפסוק 1 מבשר אליהו התישבי (כנראה מהעיר תשב שבצפון הארץ) לאחאב על הבצורת המתקרבת. העונש הוא דווקא בצורת בכדי להלעיג על כוחו של הבעל שהוא אל הרוחות, הגשמים והפריון ולהעמיד את כוחו במבחן, אם ירד גשם, הרי שהוא האל האמיתי. להוכיח את גדולתו של ה' למול אפסותו של הבעל.
בנוסף הגמול הוא מידה כנגד מידה: באותה מידה שהאמינו שהבעל הוא אל הגשמים כך באותה מידה האל האמיתי יעצור את הגשם עד שיחזרו להאמין בו.
קשר בין פס' 1
לפרק ט"ז 28-33: סיבה ותוצאה/חטא ועונש אליהו אומר כי הבצורת לא תפסק “אִם לְפִי דְבָרִי” קושי:
האם אליהו טוען שהוא הגורם להפסקת הגשמים?
פתרון:
אליהו נציג האל ודבריו הם דברי האל. כמו כן בפסוק הראשון הוא נושא את שם ה' לאמור "אני שליחו".
אליהו בנחל כרית (מלכים א', י"ז פס’ 2-7):
קיים קשר של סיבה ותוצאה בין פסוק 1 לפסוקים 2-3 ולפסוק 7: במצוות ה’ הולך אליהו לנחל כרית בכדי להסתתר תפני שאחאב ביקש להרגו (גם קשר כרונולוגי).
 בנחל מכלכלים את אליהו העורבים (פרשנות אחת גורסת כי אלו בעצם סוחרים) המביאים לו לחם ובשר פעמיים ביום, העורבים מעניקים לסיפור מימד של נס (דבר המנוגד לטבע) , מכיוון שהם ידועים כ”לקחנים” ופה הם מעניקים. בסופו של דבר הנחל יבש לאחר שנה "ימים" של בצורת , וכאן הקשר בין פסוק 1- הבצורת, לפסוק 7- ייבוש הנחל. הנחל התייבש ושוב אליהו בסכנת מוות ובמצוות ה’ מגיע אליהו לבית אלמנה בצרפת (בצידון), ככל הנראה להרחיקו מלחצי העם ומהישג ידם של אחאב ואיזבל ובנוסף להציל אותו ממוות הצפוי לו אם ישאר בנחל. ה’ מבטיח לו כי אלמנה תכלכל אותו.
יש קשר מבני, סגנוני ולשוני בין סיפור נחל כרית לבין סיפור האלמנה:
נחל כרית (פס' 2-7)                                                     סיפור האלמנה (פס 8-16) "ויהי דבר ה' אליו לאמר" (פס' 2, פס' 8)    "לך מזה ופנית לך…"                                                    "קום לך  צרפתה" "את העורבים ציוויתי לכלכלך שם"                    "ציוויתי שם אשה אלמנה לכלכלך" "העורבים מביאים לו לחם ובשר"                                  "לקחי נא לי פת לחם" *מבחינת המבנה- שני הסיפורים פותחים במשפט "ויהי דבר ה' אליו לאמר".
*מבחינת תוכן- בשני הסיפורים יש צו ה' לנביא ובשניהם הוא נענה לה'. כמו כן יש עמידה בפני מוות ובריחה על מנת להינצל במקום בו ידאגו לנביא.
*מבחינת הלשון- בשני הסיפורים חוזרות מילים דומות" "לך", "לכלכלך", "לחם". קישור הסיפורים בא להמחיש את הבצורת, את הזמן שחלף ואת ההתפתחות של אליהו כנביא מפאסיבי לאקטיבי:
בסיפור נחל כרית אליהו פאסיבי, הנס קורה לו ואילו בסיפור האלמנה אליהו הוא שמבצע את הנס, הוא אקטיבי והנס הוא גם לאחרים ולא רק לעצמו. הנס בסיפור האלמנה גדול בהיקפו מהנס בנחל כרית.
.
בהגיעו אל העיר מזהה אליהו אשה אלמנה (כנראה מלבושה) מקוששת עצים ומעמיד אותה בשלושה ניסיונות בכדי לראות אם זו האישה אליה התכוון ה’:
מבחן ראשון:
"קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה. "-הוא מבקש ממנה מים בזמן בצורת והיא נעתרת:" וַתֵּלֶךְ לָקַחַת" בדיקת מידת פתיחותה ונדיבותה.
מבחן שני:  "לִקְחִי-נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ"- הוא מבקש ממנה פת לחם והיא משיבה כי אין לה מספיק לה ולבנה:" חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (נשבעת באלוהיו. מכאן זיהתה שהם לא בעלי אותה אמונה) אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג (לחם עגול) , כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת; וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי  וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ."- ניתן להבין שרוצה לתת לו אך יש לה מעט קמח ושמן מהם תעשה לה ולבנה את הלחם האחרון, ולאחר מכן צפוי להם מוות. מכאן ניתן להבין שאלוהים הוא אוניברסאלי. הבצורת הגיעה צפונה, גם לצידון.
 מבחן שלישי – " עֲשִׂי-לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ, תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה" אליהו מבקש כי תכין לו קודם פת לחם ורק אחר כך תיקח לה ולבנה (בניגוד לטבע האנושי) ומבטיח כי ה’ יסייע לה אם תסכים.
המבחנים הם בהדרגתיות מהקל לכבד.
האישה עומדת בניסיונות ועל אף הצהרתה כי לאחר פת הלחם שתכין יסתיימו המצרכים והיא ובנה ימותו, מתבצע נס והקמח והשמן לא פסקו בביתה עד הפסקת הבצורת" כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ." קרי וכתיב בפס' 15:
גרסת הכתיב היא "ותאכל הוא והיא…" לפי גרסה זו דמותו של אליהו היא שלילית כי הרי הוא דואג לעצמו ורק אז לאלמנה ולבנה.
וגרסת הקרי "ותאכל היא והוא". לפי גרסה זו דמותו של אליהו היא חיובית כי הוא דואג תחילה לאלמנה ולבנה ורק אח"כ לעצמו.
על פי פס' 13, גרסת הכתיב עדיפה כי הרי היא עולה בקנה אחד עם בקשתו של אליהו להכין לו תחילה לחם ואח"כ לאלמנה.
נס החייאת בן האלמנה (מלכים א, י"ז, 17-24): לאחר הדברים הללו (קשר כרונולוגי) חולה ומת בן האלמנה .
תגובת האלמנה:" מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים  בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲו‍ֹנִי, וּלְהָמִית אֶת בְּנִי. " האלמנה מאשימה את אליהו בכך שלפני שהגיע אליה היתה נחשבת לצדקת וראויה לנס אך מאז שהוא מתגורר אצלה היא נראית לידו הצדיק כפחותה וחוטאת בעיני ה’ ולכן נענשה על ידי מות בנה.
תגובת אליהו:
" וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, תְּנִי-לִי אֶת-בְּנֵךְ; וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ, וַיַּעֲלֵהוּ אֶל-הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב שָׁם, וַיַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטָּתוֹ.  וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר:  יְהוָה אֱלֹהָי–הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ.  וַיִּתְמֹדֵד עַל-הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר:  יְהוָה אֱלֹהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּוֹ.  וַיִּשְׁמַע יְהוָה, בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ; וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד עַל-קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי.  וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַיֹּרִדֵהוּ מִן-הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה, וַיִּתְּנֵהוּ, לְאִמּוֹ; וַיֹּאמֶר, אֵלִיָּהוּ, רְאִי, חַי בְּנֵךְ."-  ריבוי פעולות המעידות על זריזות ומהירות לבצע את הפעולה.
אליהו משכיב את הילד ומתפלל עליו, תחילה בא בתוכחה אל ה’ על שהרג את בנה של זו שעזרה לו : "יְהוָה אֱלֹהָי הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת בְּנָהּ" " הֲגַם "- היא מילת הוספה. חסר משפט קודם.
בנוסף למי אלוהים עשה רע?
הסבר ראשון:
לא רק שלי, אליהו, עשית רע ואני נאלץ לנדוד ממקום למקום בגלל בשורת הבצורת גם לאלמנה-.
הסבר שני:
לא רק שלעם ישראל עשית רע, בצורת, גם לאלמנה-
לאחר מכן מתחנן בפני ה’ שיחזיר את הנער לחיים. אליהו “מתמודד” על הנער שלוש פעמים עד שה’ נעתר לבקשתו ומשיב את הנער לחיים.
 תגובת האשה: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל אֵלִיָּהוּ, עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר יְהוָה בְּפִיךָ, אֱמֶת. "-האישה מודה לאליהו ואומרת כי עתה היא יודעת שהוא איש האלוהים. כאן קיים קושי מכיוון שכבר קודם לכן הכירה בהיותו איש האלוהים. אז מדוע היא אומרת שרק עכשיו היא מכירה בו כאיש אלוהים? הפתרון: בפסוק 18 הכוונה היא לאיש הנושא את דבר אלוהים ואפילו בנימת לעג, בפסוק 24 המשמעות היא הכרה ואמונה שלמה באליהו וכוחותיו.
י"ח:
א וַיְהִי, יָמִים רַבִּים, וּדְבַר-יְהוָה הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר:  לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב, וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ב וַיֵּלֶךְ, אֵלִיָּהוּ, לְהֵרָאוֹת, אֶל-אַחְאָב; וְהָרָעָב חָזָק, בְּשֹׁמְרוֹן.  ג וַיִּקְרָא אַחְאָב, אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת; וְעֹבַדְיָהוּ, הָיָה יָרֵא אֶת-יְהוָה–מְאֹד.  ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל, אֵת נְבִיאֵי יְהוָה; וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וְכִלְכְּלָם, לֶחֶם וָמָיִם.  ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב, אֶל-עֹבַדְיָהוּ, לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם, וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים; אוּלַי נִמְצָא חָצִיר, וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד, וְלוֹא נַכְרִית, –