מחלות נפש ופסיכיאטריה

תקציר העבודה

מחלות הנפש הפכו במרוצת השנים להגדרה רפואית שלה גם משמעות חברתית באמצעות תהליך המדיקליזציה, שהוא תהליך המביא להגדרת התנהגות והפיכתה לבעלת משמעות רפואית. העבודה סוקרת את התפתחות הפסיכיאטריה בתוך ענף הרפואה ואת ההתפתחות בהגדרתה ומיסודה.
כן ייסקרו גישות שונות כגון הגישה הביולוגית של מחלות הנפש, הגישה האנטי – פסיכיאטרית, גישת התיוג (Labeling Theory) והגישה ההיסטוריוגרפית. עיקר העבודה עוסק בכיצד הפכה הפסיכיאטריה לתחום רפואי וכיצד הפכו ח"משוגעים" לחולי נפש.  ההיסטוריה מראה כי הרופאים החלו לעסוק בחולי הנפש והם גם השתמשו במונחים רפואיים כגון חולה או פציינט, דבר שהקנה להם שליטה במטורפים. למעשה, בסוף המאה ה18- התפתחה קונספציה אחידה פופולרית ודומיננטית של החולי הנפשי, בעקבות מספר גורמים כגון ההפרדה וההבדלה של המטורפים והתפתחות הפסיכיאטריה כמקצוע. הרופאים הפורמליים ראו בטירוף תופעה טבעית בעלת גורמים פיזיולוגיים אך הקונספציה של טרוף כמחלה נפשית הייתה עדיין מעורפלת ולא זכתה לתמיכה רבה. ידע אמפירי על הטירוף ויכולת הרופאים לרפא מחלות נפש לא גרם להתפתחות קונספציה אחידה ומקובלת לגבי חולי הנפש, אך הטירוף הפך להיות בסוף המאה ה18- למחלה נפשית. השיח בציבור השתנה והטירוף הפך להגדרה של מחלת נפש. מעניין ששיח הטירוף הפך לשיח על מחלה נפשית, למרות ששום טיפול רפואי משמעותי לא ניתן בתחום ואין הוכחה לתיאוריות הביופיזיולוגיות. תומס קון Thomas Kuhn)) מציע הסבר של "מהפיכה מדעית"- השינוי במקרה זה יכול היה לקרות עקב סיבות פוליטיות ולאו דווקא מדעיות. אמריקה של המאה ה-19 ניסתה למסד את המחלה הנפשית ולכלול את חולי הנפש תחת מושג אחיד.