ניתוח המחזה "אשכבה" מאת חנוך לוין

מוסד לימוד
סוג העבודה
מקצוע
מילות מפתח , , , ,
שנת הגשה 2002
מספר מילים 1935
מספר מקורות 4

תקציר העבודה

אשכבה חנוך לוין – ניתוח המחזה

תקציר – ניתוח "אשכבה" לחנוך לוין ניתוח האלמנטים של ההצגה, החל מהתפאורה דרך התאורה והתלבושות ועד לשחקנים – על מנת להראות באיזה סגנון בחר לוין להגיש את ההצגה. האם ההצגה היא בסגנון ברכט או אחר??..

אשכבה חנוך לוין – מבוא:

לניתוח מרכיבי החלל והמשחק בחרתי בהצגה "אשכבה" לחנוך לוין.  ההצגה בביצוע תטרון הקאמרי, הועלתה בשנת 1999.  המחזאי והבמאי – חנוך לוין; מעצבת תפאורה ותלבושות – רקפת לוי; בין השחקנים המובילים – זהרירה חריפאי, יוסף כרמון, יצחק חזקיה, סנדרה שונוולד, ואחרים.  על המוסיקה אחראי יוסי בן-נון, והתאורן הוא שי יהודאי.
תאטרון הקאמרי מוכר כתאטרון הלאומי הפונה לקהל אשר צורך תרבות-]נאי, דעתן, משכיל, ממעמד בורגני גבוה, שאני מכנה "שביל-הביניים הגבוה" של ישראל, וזהו גם סוג הקהל של לוין.
בחרתי בהצגה מכיוון שאני מעריכה את עבודתו של לוין ואת הדקויות והרמיזות המחוכמות שלו הניתנות בדרך כלל בעטיפה מצחיקה-גרוטסקית ובמילים ישירות, וכן מכיוון שראיתי את ההצגה לראשונה קרוב למותו של לוין והיא סימנה ציון דרך תרבותי עבורי.

תפיסת הבימוי של לוין היא ייחודית ומפתיעה: גם אם מכירים את העבודה שלו תמיד ישנה ציפייה להצגה הבאה, להפתעות שיציג בפעם הבאה, ולכן למרות שהעטיפה יכולה להיראות דומה במופעים שונים שלו – מחזות גרוטסקיים המציגים את עליבות החיים וחוסר התוחלת שבהם – הרי שהתוכן והדרכים להציגו מיוחדים בכל מופע.
הצגה זו שונה מאחרות בכך שאי אפשר להכניס אותה למסגרת של ז'אנר מסוים; היא איננה קומדיה, ואך איננה טרגדיה.  הפארסה המתרחשת על הבמה אינה גרוטסקית כמו במחזות אחרים של לוין, כמו "יסורי איוב", או "חפץ" והיא למעשה מעין אגדה, או כפי שהוגדרה "שירה".

ההצגה נשענת על שלושה מסיפורי צ'כוב, שלושה סיפורי-מתים, וכבר בכך יש להעיד על השקפת עולמו של המחבר, אשר השתקפה לאורך כל מחזותיו – החיים חסרי תוחלת, האדם מתחיל למות ברגע שהוא נולד ונשאלת השאלה מה הוא עושה, והאם יש טעם לעשייה שלו, בדרך מהלידה ועד המוות.  לוין טען לחוסר משמעות של הקיום האנושי וגם כאן הוא מעביר מסר זה, ואולם במחזה זה ניכרת החמלה הרבה שלו כלפי בן-האדם, אם צעיר ואם מבוגר, אשר עובר מסלול חיים כלשהו ומסיים אותו כמו שהתחילו – עירום ועריה, תרתי משמע.  חמלתו של לוין ניכרת בבימוי אשר אקרא לו "לירי", "פיוטי", ואעמוד עליו באמצעות בחינת החלל והמשחק.
את ההצגה ראיתי בתאטרון ירושלים; הבמה חזיתית וישרה לעומת הקהל; אין יציאה של "שלוחות" מהבמה אל הקהל; קו-הבמה מסתיים במקום ברור ואין לקהל "חדירה" אליו – אלא רק יכולת להביט ממול.  דבר זה יוצר ריחוק והבחנה בין מה שקורה על הבמה ובין הקהל – ריחוק שגורם לקהל להכיר בכך שזוהי "הצגה" תוך הימנעות מלהכניס אותו תוך חיים כמו-ריאליסטיים.

שם ההצגה – "אשכבה" – מעורר ציפיות לטקס אשכבה למישהו, ואולם ההצגה למעשה מדברת על החיים טרום-המוות, החיים המבוזבזים עד לשעת המוות, חיים בדמדומים של דמויות לא –ספציפיות…