תרגיל בכתיבה מדעית - הצעת מחקר: כיצד נכות פיזית עקב אירוע מוחי משפיעה על הדימוי הגופני של הנפגע?

סוג העבודה
מקצוע
מילות מפתח , , , , , , ,
שנת הגשה 2011
מספר מילים 1405
מספר מקורות 5

תקציר העבודה

א. מבוא
עבודה זו עוסקת בסוגיה אחת מיני רבות מתחום הנכות הפיזית – מטרת המחקר הנה לבחון כיצד נכות פיזית עקב אירוע מוחי משפיעה על הדימוי הגופני של הנפגע? במסגרת זו, בחרתי לבחון את הנכות הפיזית כגורם אשר משפיע על מידת הדימוי הגופני לאחר התרחשות אירוע מוחי. במהלך פרק זה, אנו נסקור את הנכות הפיזית הנגרמת כתוצאה מאירוע מוחי בהתאם לספרות המקצועית העומדת לרשותנו. דימוי גופני הנו הדימוי המנטלי אותו מחזיק האדם לגבי הגוף שלו. בנוסף, דימוי הגוף מושפע מגורמים כגון מידות הגוף, ערכים אסתטיים, אמונות לגבי אידאל היופי ואידאל היכולת הפיזית. לרוב, דימוי גוף פגוע הוא תוצר סביבתי – חברתי המדגיש ערכים כמו כושר ותפקוד גופני. במקרים בהם נגרמת נכות כתוצאה מאירוע מוחי או קטיעה, הדבר עלול להיתפס ככישלון. מאחר שדימוי הגוף, לפחות בחלקו, מבוסס על ההופעה הפיזית בפועל, הרי שהנכה צריך לשלב את הנכות בתוך הדימוי הכללי שלו. אירוע מוחי הנו גורם עיקרי לנכות בגיל המבוגר – כמחצית מהלוקים יישאו בנכות משמעותית כתוצאה מהאירוע המוחי. על פי טאוב, יוסוואט ופידיקיטי (Taub, Uswatte, & Pidikiti, 1999), אירוע מוחי הנו גורם מוביל לנכות בארצות הברית. האירוע המוחי גורם למוגבלות בניידות או להפרעות משמעותיות בתפקוד היום – יומי (גוטליב, קפניס, סיסטר, לפקין, מדבדב ובריל, 1997). גילם הממוצע של הנבדקים במחקרו של צור (2004) הנו 70.6 וכן, על פי גוטליב, קפניס, סיסטר, לפקין, מדבדב, בריל (1997) הוקמה אף מחלקה מיוחדת בבית חולים לגריאטריה המתמחה בטיפול לאחר ארוע מוחי. מדובר בשכבת גיל בו מתרחש מספר מקרים  לא קטן של אירועים מוחיים. קיים קושי לאדם הבוגר, ובעיקר לאדם מבוגר, להסתגל למוגבלות בתנועה ולחוסר התפקוד של גופו.
מבחינתם של גוטליב, קפניס, סיסטר, לפקין, מדבדב ובריל (1997) עולה, כי  73% מהנבדקים היו בעלי מגבלות בניידות, קרוב לרבע מהחולים, עם קבלתם לאשפוז במחלקה, לא יכלו לשמור על שיווי משקל בישיבה ו-71% לא הצליחו לשמור על שיווי משקל בעמידה.
נפגעי אירוע מוחי אופיינו בפגיעות נוספות, כגון הפרעות בבליעה, פגיעה בתפקודי התקשורת המילולית, בהמשך התפתחו דלקות בדרכי השתן בקרב שליש מהחולים, חמישית מהם פיתחו דיכאון שהצדיק טיפול תרופתי, כאבים בכתף המשותקת. 89% מהחולים נזקקו לסיוע או להשגחה במקלחת, כמחצית מהנבדקים נזקקו לעזרה בלבוש, 75% נזקקו לסיוע בשרותים ועוד. על פי צור (2004), ייעודו העיקרי של שיקום החולה הנכה הנו בכך שעם בסיום הטיפול ועם שחרורו של הנכה לביתו, הוא יהיה מסוגל להגיע לכושר הליכה חופשי או בעזרתו של אביזר סיוע לניידות ובמטרה להימנע מריתוק הנכה לכיסא גלגלים.
ממחקרו של צור (2004) עולה, כי גם לאחר שחולים נפגעי ארוע מוחי שעברו שיקום סבלו מבעיות כגון חוסר קואורדינציה בין שתי הרגליים, הפרעות בארגון החזותי – מוטורי, כפל ראייה (דיפלופיה) או חוסר יכולת להשתמש בהליכון רגיל בגלל שיתוק באחת מהגפיים העליונות. בנוסף, טונוס שרירים לקוי שנוצר ברגל המשותקת אינו מאפשר לנכה לשאת עליה את משקל גופו ולכן, הוא יהיה מוגבל לכיסא גלגלים. מוגבלות זו פוגעת ביכולת הניידות של הנכה בלבד, אלא גם פוגע בדימוי הגופני שלו. מסקירתם של טאוב, יוסוואט ופידיקיטי (Taub, Uswatte, & Pidikiti, 1999) את הספרות המקצועית עולה, כי מקור הטיפול בנפגעי אירוע מוחי נובעות ממחקר התנהגותי – ניורולוגי. ממחקרים הקיימים בספרות ובוצעו במהלך המאה ה-20 עולה, כי טכניקות טיפול התנהגותיות שיפרו באופן משמעותי קשיים בתפקוד המוטורי שנגרם כתוצאה מנזק ניורולוגי. על פי מחקרם של מוטין, קרן, ורינג (2001) עולה, כי לא הייתה משמעות סטטיסטית במחקר אותו ביצעו לסך הטיפולים שקיבל כל מטופל. עם זאת, נמצא קשר ישיר בין כמות הטיפולים בריפוי בעיסוק לבין השיפור בתפקודם של חולים שנפגעו כתוצאה מאירוע מוחי. למעשה, על פי מחקר זה, מטרת הטיפול השיקומי היא לאפשר לנפגע לתפקד באופן עצמאי במידה המרבית, זאת בשאיפה לשפר את איכות חייו של הנפגע עד לרמה המקסימלית. בכדי להגשים מטרה זו, יש לספק טיפול כוללני באמצעות צוות רב תחומי, להתאים את סוג ואופי הטיפול בהתאם לשיפור שחל בקרב החולה. על הצוות הרפואי להיות מורכב מרופאים ואחיות, קלינאיות תקשורת, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק ועוד. לג (Legg, 2004) בוחן במחקרו את השפעת שרות הטיפול השיקומי למטופלים נפגעי אירוע מוחי הנמצאים בקהילה. במסגרת הטיפול, נתנו שרותי פסיכותרפיה, ריפוי בעיסוק ושילוב של מטפלים מתחומים שונים. מהממצאים עולה, כי הטיפולים שיפרו את מיומנויותיו של המטופל בפעילויות היום יומיות.
מחקרים רבים אשר בחנו את הפגיעה הפיזית בחולים שעברו אירוע מוחי ושיקומם של חולים אלו לא בדקו מהו השפעתו של האירוע המוחי על הדימוי הגופני של החולה או מהו חלקו של הדימוי הגופני בהצלחת הליך שיקומו, זאת למרות שנסקרו לא מעט מחקרים שבדקו את הצלחת הליך השיקום בקרב נפגעי אירוע מוחי. מסקירת הטיפולים המרכיבים את הליך שיקומו של חולה שנפגע כתוצאה מאירוע מוחי עולה, כי מקובל לשלב גם פסיכולוגים וטיפול פסיכותרפי, אך לא צוינו פגיעות ספציפיות המאפיינות מטופלים אלו ובהם יש להתמקד. כפי שנאמר, טיפול משולב מכמה תחומים, כולל טיפול פסיכולוגי, עשוי לסייע לשיקום המטופל. יתכן, כי לבחינת תפיסת הגוף של מטופל שנגרמה לו נכות בעקבות אירוע מוחי השפעה רבה בהליך שיקומו וכן, הרחבת הידע הקיים בספרות בתחום עשוי להשפיע רבות ולתרום להליך השיקומי בטיפול וכן לתרום לייעול עבודתו של הטיפול הפסיכותרפי וצוות הפסיכולוגים. וכן, מאפיינים כגון גיל החולה, הנכות והמוגבלות בתנועה המאפיינת את מצבו וקשיי ההסתגלות האופייניים למצב החדש ניתן להניח, כי לנכות הפיזית שנגרמה כתוצאה מאירוע מוחי ישנה השפעה שלילית על הדימוי הגופני של הנפגע. לפיכך, עולה השאלה כיצד נכות פיזית עקב אירוע מוחי משפיעה על הדימוי הגופני של הנפגע? בהמשך, נציג הצעת מחקר בנושא.