מודל משפטי לבחינת ההתנהלות הפוליטית ברפובליקת ויימאר

תקציר העבודה

מבוא
 העיסוק ברפובליקת ויימאר אינו עיסוק היסטורי כשלעצמו. במעין 'רלטאביזם היסטורי', תולדות הרפובליקה הקצרה, האינטנסיבית והכה מודרנית, נתפסות כחולייה מתוך שרשרת, כשלב מעבר, באם הכרחי ובאם לא, בין גרמניה הקיסרית לבין 'גרמניה ההיא', של היטלר ושל הנאציזם. בתוך כך, מזדמנים, מן הסתם, תחומי מחקר בולטים ופופולריים יותר בפרק הסוער והמכונן של הנאציזם מאשר הפרק שבתווך: הנסיון הליברל-דמוקרטי של רפובליקת ויימאר.   ואולם, דומה שהריביזיה,  המאפיינת את המחקר מאז שנות ה-80 כאנטי-תיזה לשלטון ההגמוני בחקר הנאציזם, שלטון שאף קושר את ויימאר כמעין סרח עודף, שארית היסטורית שאין צורך להכביר עליה מילים, הינה ריביזיה מתבקשת. היעדרן של דמויות כאריזמטיות והיעדרן של מאסות המונים במייצגים של אור ושל תנועה, כפי שהיטיבה להעמיד התקופה הנאצית, אינן יכולות עוד לשמש, בוודאי, כסיבות למיקוד וריכוז תשומת הלב במחקר בפרקים שמשנת 1933 והלאה; או, למצער, כסיבות לבחינה של עיקר ההתייחסות שבטרם 33' ב'פרספקטיבה נאצית', מטה ומוטה.   לטעמי, אם ניתן לדבר במונחים של צדק, הרי שויימאר זוכה לתיקון עוול מסויים במהלכים המחקריים העדכניים (יחסית), על אחת כמה וכמה בגישות של אלו שכונו לפני עשורים בודדים  כ'היסטוריונים חדשים'. גישות פוסט-מודרניות, אם ניתן להגדירן כך, גורמות להפניית זרקור לתקופה סוערת לא פחות, חשובה לא פחות, בהיסטוריה של גרמניה. נראה שיש לנסות ולהבין את הרפובליקה כפרק העומד בפני עצמו; לא, כמובן, כשעשוע אקדמי ומתפלפל, אלא כעשור וכמחצה הדורשים והראויים לטיפול בנפרד. עד כמה שניתן, להביט בה מחוץ לפרדיגמה המקבעת של "הסבר למוצר המזעזע של הרייך השלישי".
מובן שאי אפשר לנתקה מהמאורעות שפקדו את גרמניה וההיסטוריה במהלכים הקריטיים של הנאציזם ולתוצאות הקטסטרופה הגדולה, אך יש ולנסות לבחון את הרפובליקה כטסט-קייס ספציפי לתהליכים ולמתחים שמאפיינים את אירופה כולה, בפרק הזמן המיידי שעם תום מלה"ע ה-1 וטריפת הקלפים שהיא מהווה.    בתיאור המקרה של גרמניה, ולאו דווקא 'המקרה המיוחד' או ה-Sonderweg שלה, נראה שיש לשמור מקום ייחודי ומרכזי, אולי אף מכריע, להרכבה ולדינמיקה של המערכת הפוליטית. זאת, תוך כדי התמקדות בשנים המורכבות של הרפובליקה הגרמנית הראשונה. כשנביט עליה מקרוב, ובהתעלם עד כמה שניתן מהידיעה על מה שעתיד לפקוד את הגרמנים, את הגרמניות ואת אירופה כולה בתוך שנים ספורות, נמצא מערכת פוליטית ומאבק יסודי בין שמאל, מרכז וימין, ובינם לבין עצמם. בקצוות, נמצאות מפלגות-קצה אלטרנטיביות, שבנסיבות של גרמניה ושל החברות המתועשות בתחילת המאה ה-20, נהפכות לפארדוקס: מן השוליים הן תופסות את מרכז הבמה. לכאורה, המפלגה הנאצית הצליחה, במהלכים מבריקים, לבצע איגוף פוליטי וציבורי מרשים, ולכבוש את המפה הפוליטית מהימין האזוטרי לתוך הקונצנזוס. בדיון קצר זה, אנסה להציג, בראשי פרקים, הסבר שמעביר את הדגש באופן מובהק מהתנועה ומהמפלגה הנאצית היישר לתוך השמאל. דומה, שניתן לבחון את המערכה הפוליטית והפרלמנטרית של ויימאר כמערכה שבה שומט השמאל, בייחוד השמאל המתון, את ההובלה. לא זאת בלבד, אלא שבמידה מסויימת, ניתן לטעון, כפי שאנסה, כי בשורת מאבקים ואירועים פוליטיים, בעיקר לאורכן של שנות העשרים, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המפלגה העיקרית בשמאל, וחשוב מכך- ברפובליקה, מגלה רשלנות והתרשלות פוליטית. התימה המרכזית תנסה לבסס, עד כמה שהתרגיל ההיסטורי מאפשר, את הטענה כי יותר מאשר המפלגה הנאצית זכתה בשלטון, השמאל והסוציאל-דמוקרטים הפסידו אותה. שהרי, היטלר היה, אפילו בתחילתן של שנות השלושים, ליצן קרקסי בפוליטיקה הגרמנית, לפחות בעיניי רובה של הבורגנות במדינה. אלמלא שגיאות חמורות בכל קנה מידה של השמאל, ויימאר הייתה יכולה בנקל, כפי שלנין ציפה לכל אורך שנות העשרה והעשרים, להיעשות למשטר סוציאליסטי או קומוניסטי אמיתי, עם מפלגה כאליטה של פועלים בדגם הבולשביקי,עם חברה מתועשת, מתקדמת ומערבית בצורה ניכרת לאין שיעור מזאת של הענק המזרחי והפיאודלי-למחצה, עליו נאבק לנין במהפיכת אוקטובר. במידה מסויימת, המגמה שבשיאה ובסיומה היטלר והנאצים זוכים בשלטון היא רק מחצית מהסיפור ההיסטורי; מחציתו השנייה, ואולי אף העיקרית והמהותית מבין שתיהן, היא המחצית שבמהלכה השמאל מפסיד את ההגמוניה השלטונית ואת הדמוקרטיה הגרמנית.