בפילוסופיה של החינוך

מוסד לימוד
מקצוע
מילות מפתח
שנת הגשה 2018
מספר מילים 48142
מספר מקורות 1

תקציר העבודה

שער ראשון – היבט היסטורי יחידה 1: סוקרטס, אפלטון, אריסטו, רוסו פילוסופיה הומניסטית וכבוד האדם.
תנועת ההשכלה ורוסו.
פסטלוצ'י, הרבארט, פרובל ומונטסורי ______________________________________________________________________________ יחידה
1 – שער היסטורי:
החינוך ביוון העתיקה פותחה לראשונה תיאוריה חינוכית מקיפה והבעיות שהפילוסופים היוונים התעסקו אתם רלוואנטיות לאנשי חינוך בכל הדורות. בין השאלות- כיצד ניתן לטפח אזרח טוב באמצעות חינוך, אילו מודלים של התנהגות אנושי ראויים לחיקוי הילדים, כיצד לעזור לאדם בחיפושו אחר האמת, מהי טיבה של אמת, פה פירוש לדעת, מהו מוסר. פוליס= עיר מדינה, שהתפתחה, נחשב הערך של הקולקטיביזם- שירות החברה והכלל ונאמנות להם- כערך החשוב ביותר. כל פוליס כללה אלפים אחדים של אזרחים אשר השתתפו באופן פעיל בקביעת דפוסי הפעילות המדינית, התרבותית והחברתית. כל עיר מדינה כזו עיצבה את אופייה הייחודי. הסופיסטים צמחו על רקע שינוי במצבה החברתית והכלכלי של אתונה. אתונה התעצמה כלכלית ופוליטית ונקודת הכובד בחיי החברה עבר מאצולת הייחוס- האצולה מלידה, אל אצולת הממון שרכשה את מעמדה עקב הצלחות מסחריות.
תהליך זה השפיע על הדמוקרטיזציה של החברה ועל גידול ההשפעה הפוליטית של בני המעמד הבינוני. בני המשפחות האמידות ביקשו לרכוש השכלה שתסייע בידם להצליח בחברה. סופיסט= איש חכם, תואר זה יוחד בעיקר למורים נודדים שהיו נוסעים מעיר לעיר ומלמדים תמורת תשלום את חוכמת החיים המעשיים לצעירים עשירים שראו עצמם מועמדים לתפקידי ציבור ושאפו להצליח בזירה המדינית. הוראתם כללה מתמטיקה, אסטרונומיה, חינוך הרוח ודגש על תורת הנאום ובאמנות הוויכוח שנחשבו כלים הכרחיים להשגת כוח פוליטי. מטרתם העיקרית להקנות לתלמידיהם כלים שיאפשרו להם לרכוש כוח פוליטי ומעמד חברתי כלכלי. מפעלם של הסופיסטים תרם לדמוקרטיזציה של החברה באתונה בכך שהיו מוכנים ללמד כל אחד שהיה יכול לשלם להם בלי תלות לאיזה מעמד חברתי הוא שייך, בנוסף מקצתם תמכו במיסודה של מערכת חינוך לכל ותרמו לחינוך חובה. בנוסף, טענו שהם יכולים ללמד כל נושא, מיומנות לכל אדם אשר רוצה לרכושם ובכך תרמו תרומה ניכרת לשוויון ההזדמנויות בחינוך. סוקרטס •          חי בשנים 399-469 לפנה"ס.
•          שאף לגילוי והכרת האמת. •          פעל בגישה דיאלוגית. הדיאלוג הסוקראטי •          מטרתו:
חילוץ האמת.
•          נקודת המוצא: אני יודע שאינני יודע.
•          הדיאלוג מורכב משתי חוליות מרכזיות: שלילית וחיובית.
התנגד לגישה הסופיסטים העקרונית שגרסה כי המוסר הוא דבר יחסי, טען שבשאלות של מדיניות ומוסר ניתן להגיע לידי מושגים מוחלטים של טוב ורע, אמת ושקר.
סוקרטס – רציונלי: האמין שיש מהות לדברים, אין אמת יחסית אלא מוחלטת בניגוד לסופיסטים, שאף לגלות עקרונות אוניברסליים של מושגים כמו מה זה אמת וצדק.
תרומתו לחינוך – "שיטת הדיאלוג הסוקרטית" – דיאלוג בצורה של הוראה – המורה פותח בשאלה והתלמיד עונה, המורה לוקח את התשובה ומשקף אותה ומחזיר לתלמיד בשאלה אחרת ע"פ תשובת התלמיד כדי שהתלמיד יבין בעצמו את הפתרון וישקיע בעצמו מחשבה למציאת האמת. מתוך הדיאלוג ניסה להבין מה התלמיד יודע על אמיתות, מה נק' המוצא שלו, איך הוא מבין מושג ומתוך זה הוא עשה 2 דברים:
חוליה שלילית: להוביל את הלומד למבוי סתום – ללכת עם טעות התלמיד עד שיבין בעצמו שזו טעות – חווה את הטעות מבפנים – זו למידה משמעותית! יבין על בסיס הלוגיקה וההיגיון שהוא טועה.
חוליה חיובית:
לחלץ את הידע הקיים אצל האדם, המורה מיילד את האמת, בכל אדם יש את כל הידע והמורה צריך לעזור לתלמיד להגיע אליו ע"י לידת האמת. כל בני האדם הם יצורים תבוניים שיש בהם שכל, ואם נשתמש בשכל שיש לכל אדם כמו שצריך כך נדע את האמת – צריך לעזור ללומד לפתח את המחשבה. סוקרטס מאמין שהידע על העולם נשען על הרציונליזם – דרך החשיבה.
השיטה זו של סוקרטס אינה מתאימה לחינוך בזמננו כי סוקרטס מאמין באמת אחת. היום אין אמת אחת אלא המון אמיתות.
העיקריים שקשור לסוקרטס: גישה מהותנית = יש אמת אחת, תפיסת המורה כמיילדת אפלטון הנציח את תורתו של סוקרטס והוסיף לה נטבחים רבים.
•          חי בשנים 347-427 לפנה"ס.
•          תלמידו של סוקרטס. פיתח את תורת האידיאות: מבהירה את רעיון ההיזכרות בתהליך החתירה לקראת ידיעת האמת. לפיו, הממשות האמתית מתגלמת באידיאות שהן יסודות אידיאליים נצחיים. העצמים המוחשיים הם רק צללים וחיקויים של האידיאות. קיומה של הנפש אינה תלויה בגוף, היא נצחית וקיימת עוד לפני כניסתה לגוף, הנפש יודעת את האידיאות. רכישת ידע ע"י האדם היא למעשה תהליך של היזכרות הנפש במה שראתה בעולם האידיאות הנצחיות לפיכך תפקיד המחנך הוא לא להקנות ידע אלא לסייע להיזכר בידע זה. המדינה האידיאלית לפי אפלטון:
מורכבת משלושה מעמדות:  שליטים, שומרים ומזינים. המיון למעמדות נעשה בגיל צעיר לפי כישורים. בני כל מעמד זוכים לרמת חינוך שונה בהתאם לכישוריהם ותפקידיהם בעתיד אפלטון  רציונלי:
פיתח תיאוריה מקיפה על תפקיד החינוך במסגרת המדינה, איך צריך להיות תהליך החינוך, איך צריכה לעבוד מדינה אידיאלית, מזה מדינה אידיאלית  ועל זה כתב את הספר "פוליטאה" = מדינה, ושם אומר שחינוך צריך לבוא ע"פ כישוריו של הלומד , ולא נכון ללמד את כולם אותו דבר.
משל המערה של אפלטון:
בתוך מערה ישבו אנשים קשורים כשפניהם לתוך המערה ומחוץ למערה יש אש שמקרינה צללים לתוך המערה – צללים של הדברים האמתיים ומישהו מצליח לברוח ורואה שמחוץ למערה יש את הדבר האמתי והצללים הם רק צללים ולא הדבר האמתי כמו שחשבו.
כך גם אנחנו – רואים דגם אבל יש עולם מקביל – עולם האידאות שהוא בעצם הדבר האמתי, אי אפשר  לחוות ע"י חושים אלא ע"י המחשבה בלבד.
תרם למחשבת החינוך שגיבש תיאוריה כוללת מקיפה על תפקיד החינוך במסגרת המדינה לפיו המדינה האפלטונית האידיאלית עומדת על קיומה של 3 מעמדות- השליטים, השומרים (חיילים ועובדי מדינה) והמזינים (איכרים אומנים וסוחרים). בנוסף העבדים שאינם נהנים מהזכויות שמעניקה הדמוקרטיה. לפיו כדי שיתגשם במדינה משטר של צדק, כל מעמד צריך לבצע את המוטל עליו- השליטים ישלטו, השומרים ישמרו והמזינים יעבדו. כיוון שתפקיד המדינה ושליטיה להגשים צדק- הכרחי שהשליטים התחנכו להיות פילוסופים. המדינה מחויבת לספק חינוך לשני המעמדות הראשונים. אפלטון מציע לחלק את האזרחים במדינתו ל 3 מעמדות עיקריים:
1.      עובדים ומזינים (סנדלרים, נגרים, – לימודים מקצועיים)
2 .      שומרים וחיילים (אימון פיזי וגם רוחני ומוסרי – צבא ומשטרה)
3 .      שליטים (מנהיגים – פילוסופיה, מתמטיקה, ספרות וכ"ד – ילמדו במשך שנים רבות) מכשיר 2 קבוצות שכל אחת תספק צורך למידה. יש כאן דגם פונקציונאלי שמטרת החינוך היא לשרת את המדינה וצרכיה והמטרה לכונן מבוגרים מיומנים שיוכלו לתרום למדינה.
בנוסף – אין קונפליקט בין היחיד לחברה כי החינוך נועד לעצב מבוגר שגם יממש את עצמו וגם יתרום למדינה, לטעמו המודל שלו מאוד צודק כי בהתחלה נותן לכולם הזדמנות שווה ובהדרגה עושה סלקציה למעמדות, כך החינוך הוא פונקציונלי למה שמתאים לאדם ולחברה. המודל זה מזכיר את המציאות של ימינו יש ביקורת על מודל זה, למשל על שאלת הצדק ושוויון ההזדמנויות, לדעת אפלטון זה מודל צודק שכולם לומדים ומקבלים הזדמנות שווה ואז זה נחלק ע"פ מסוגלות הביקורת:
1.       זה שהמובן "צדק" מבליע בתוכו את הדרישה שהתוצאות יהיו שוות
2 .      אפלטון חשב שהחיים האידיאליים הם חיי לימוד והביקורת היא שמי אמר שהקדשת החיים ללימוד זה החיים הראויים? יש אנשים שראוי להם יותר עבודות ידיים, חיי משפחה וכ"ד..
3.      שלילת ההנחה שיש הבדלים מבחינה חינוכית אצל ילדים., ז"א בי"ס הוא מקום שבו כולם מסוגלים ללמוד את מה שבה"ס מלמד.
4.      ביקורת של מגדר, אפלטון חשב שנשים לא צריכות להיות רק בתפקיד מזין אלא גם במעמד של שומרים, על פניו אפלטון ליברלי יותר אבל הביקורת זה על המחיר שהיו צריכות לשלם כדי להגיע לתפקיד "שומרת", אפלטון הפך אותן לא-מיניות, טשטוש הנשיות והמיניות.
הדברים העיקריים של אפלטון זה משל המערה והאידאות והבנת המודל של המעמדות בהקשר של חינוך ופונקציונליות למדינה אריסטו •          חי בשנים 322-384 לפנה"ס.
•          תלמידו של אפלטון , כפר בתורת האידיאות של אפלטון. •          לשיטתו של אריסטו:
אנו נולדים בבחינת לוח חלק (טבולה ראסה) והידיעה נרכשת באמצעות החושים.
•          חיפש אמות מידה לטוב בחיים הממשיים האמתיים ולא באידיאל חסר מימוש. אריסטו היה פרקטי ורצה לקחת את הדברים הטובים מכל דבר.
אריסטו – חושי: האדם נולד "דף חלק", tabula rasa הדרך שבה אנו למדים על העולם זה בעזרת החושים ולא בעזרת המחשבה וזה ההבדל בינו לבין סוקרטס ואפלטון שהאמינו שאנחנו לא לומדים אלא נזכרים באידאות. אריסטו הדגיש שידיעה תירכש באמצעות החושים והנפש – זה לוח חלק שנבנה באמצעות החושים, החינוך שלו מתבסס על התבוננות בטבע האדם ותהליכי החשיבה שלו, ותפקיד החינוך לעזור לאדם להגיע לדרך האמצע ותפקיד המדינה להיות אחראית על החינוך.
המשנה החינוכית של אריסטו – לבחון את הדברים כמו שהם במציאות ולהתקדם משם. החיים הממשיים הם ההתחלה וצריך לחנך אנשים לקראת המקום הראוי להם בחייהם, חשב שכולם יכולים להצטיין ולהיות עם מידות טובות, ועדיין יש הבדל בין המידות הטובות של העבד לזה של האדון.
החינוך אצלו הוא "חינוך אופי" חינוך מוסרי, לאמן את הלומדים בצורות התנהגות נאותות מבחינה מוסרית, הקהילה היא זו שצריכה לפתח ולחנך את הילדים לערכים ומידות טובות, הדגש הוא חינוך מלמטה למעלה, קודם מאמנים את הילד בערכים ראויים וטובים ורק בהדרגה ניתן להפעיל שיקול דעת תבוני.
תפקיד החינוך הוא לעצב אישיות ואופי. הבי"ס נותן את היסודות של לימוד הערכים.
בהקשר של חינוך של היום זה מאוד שונה, היום מלמדים ידיעות ופחות אופי ומידות.
תלמידו של אפלטון, בנושאים רבים המשיך את דרכו ואחרים היה מבקר ומתנגד.
בניגוד לסוקרטס ואפלטון שהדגישו כי תהליך הלמידה הוא בגדר הזכרות הנפש באידאות ובידיעות שטבועות בה אריסטו הדגיש שהידיעה נרכשת באמצעות החושים. לפיו הנפש היא בבחינת לוח חלק- שנחרתים עליו הרשמים הנרכשים על סמך התנסות והסתכלות. הידיעה היא תמיד על אודות מושא כלשהם וקיומם אינה מותנית בתפיסתנו אותן. הזיכרון מסייע לכנס את הרשמים השונים הנקלטים על ידי החושים ורק לאחר מכן יש ביכולתנו להגיע להכללות של קבוצות וקטגוריות ולרעיונות כללים. אריסטו הוא זה שיצק את היסודות של החקירה המדעית הפוזיטיביסטית עיקר עניינו היה חקר הטבע והוא למעשה יצר את המיון של הדיסציפלינות המדעיות שקיים עד היום. הרבה ממחקריו מבוססים על מחקרי שדה. בניגוד לאפלטון טען שאין עולם נפרד של אידאות לא חומריות. בתוך העצמים החומריים גלום גם יסוד אידיאלי וכללי. הנפש היא לא גשמית, לא קיימת מחוץ לגוף, כי אם מצויה בתוכו ומניעה את פעולותיו. לפיכך, תורתו מבוססת על התבוננות בטבע באדם והכרת תהליכי חשיבתו. האמין בעקרון מציאת שביל הזהב השלטון היציב ביותר ממזג בתוכו את היסודות הטובים של מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה כאחד. מטרתו העליונה של החינוך לקדם את האדם לקראת השגת אושר. המדינה היא שתדאג לחינוך ותשאף לקיין אותו ברוח המשטר המשמש את טובת הכלל. רק בני חורין ראויים לחינוך וזקוקים לו לשם ניהול חיים חופשיים. עבודה לשם פרנסה נתפסה כממיטה חרפה על בן חורין ופוגמת בעושרו להגיע לחיי עיון והיא מותרת לבני חורין רק לשם שעשוע או סקרנות. המלצותיו-
1 )      עוד לפני הולדת הילד האם חייבת לדאוג לתזונתה לא להרבות בישיבה ולהימנע מדאגות והתרגשויות כדי לא להזיק לעובר.
2)      עד גיל 5
זקוקים הילדים לתנועה מרובה משחקים סיפורים.
3 )      5-7- לא ילמדו באופן רשמי אלא יאזינו ללימודיהם של ילדים בוגרים יותר. בניגוד לאפלטון הדגיש שאין לנתק את קשרי הילד ממשפחתו שהרי האווירה המשפחתית משפיעה לטובת רוחו של הפרט.
4 )      7-11- ילמדו במסגרות מסודרות של לימודים יסודיים.
5)     
1 5-21- ילמדו לימודים על יסודיים. תכנית הלימודים צריכה להתבסס על 4 מקצעות עיקריים- א)      גראמטיקה- חשבון קריאה וכתיבה.
ב)      גימנסטיקה- התעמלות שמחזקת את הגוף ומעניקה לו יופי. ג)       מוזיקה- מעצבת את האופי והיא גם שעשוע נעים. ד)      ציור- המפתח את תחושת היופי. האידיאל של החינוך הוא לעצב אדם עגול בעל השכלה כללית השולט על גופי ידע רבים ומתקיימת בו הרמונה גופנית רוחנית. אריסטו היה הראשון שהצדיק מההיבט הפילוסופי את העליונות של הגבר וסמכות האב והבעל- לפיו אישה נחותה במהותה מהגבר היא פחות ערך מההיבט המטאפיזי כיוון שבמהותה מגלמת את היסוד השלילי את החומר בזמן שהגבר מגשים את הצורה שנתפס כיסוד אלוהי נרדף למחשבה ובינה. בנוסף טען שהתינוק מקבל רק את תכונותיו של הגבר האמין שכל התכונות מצויות בזרעו של הגבר.
הביקורת – שטיפת מוח! לאלף ילד לערכים ואידאות ולא לעודד מחשבה זה שטיפת מח.
החינוך לפי אריסטו   כל המידות הן טובות אך שונות יש לאמן אנשים לקראת המקום הראוי להם בחייהם. לא כולם שווים, לכל אחד יש את הכישורים שלו והם כישורים שונים וצריך את הכל במדינה. עבד מתאים להיות עבד רק בני חורין זכאים לקבל חינוך וזקוקים לו לשם ניהול חיים חופשיים כלומר עבדים לא זקוקים לחינוך. אריסטו האמין בהתנסות אך האמין גם בהגבלת ההתנסות למה שמתאים לאותו אדם כלומר רק מה שמיועד לו.
המדינה דואגת לחינוך וזה אמור לשרת את הכלל בראש ובראשונה אך גם את הפרט וזאת מכיוון שאדם ממומש אם הוא עושה את מה שיועד לו.
המדינה צריכה לדאוג לחינוך ולקיים אותו ברוח המשטר המשמש את טובת הכלל. אריסטו רואה את היעוד לפי תולדה או חברה שאתה גדל בה.
מטרת החינוך עפ"י אריסטו:
מטרת החינוך היא השגת אושר. אושר פירושו חיי עיון ומוסר והרמוניה גופנית בין הגוף והשכל.
אריסטו הציע חינוך אופי מוסרי ועיצוב אדם בעל השכלה כללית והרמוניה גופנית-רוחנית.
החינוך הוא לא לכולם, הו רק למי שיכול להרשות זאת לעצמו ורק בהשגחת המדינה.
חינוך האופי שתילת ערכים בילדים ואימונם להתנהגות מוסרית ולפיתוח מידות טובות רלוונטיות. רק בשנות העשרים לחייהם יוכלו הילדים לעשות בעצמם שיקול תבוני על בסיס ההרגלים הטובים שרכשו. חינוך האופי אומץ על ידי דגמים של חינוך דתי. "הליגה לפיתוח האופי" יצרה במאות ה-19   וה-20 שיעורי אופי.
מושג: אינדוקטרינציה – הטמעת ערכים באופן עקיף וישיר ויש כאלה שאומרים שזו שטיפת מוח.                               אריסטו מציע סוג של אינדוקטרינציה בלמידה , הוא דוגל בהטמעה ולא משאיר מקום לשאילת שאלות ולבחירות . הגבול לא תמיד ברור ומודע האם עושים אינדוקטרינציה הרי לפעמים היא נעשית במודע ולא במודע. כשאני מחנך ילד לערך מסוים האם אני עושה לו שטיפת מוח ? ______________________________________________________________________________ ז'אן ז'אק רוסו  (1712-1778) אבי תנועת ההשכלה (הנאורות): "האדם נולד חופשי אך בכל מקום הוא אזוק באזיקים", עסק בעיקר בפילוסופיה חברתית, פוליטית וחינוכית תנועת ההשכלה מטיפה לטיפוח היחיד ולהערכה ביקורתית של נורמות חינוכיות מקובלות. נאורות זו קידשה את התבונה האנושית והשכל .
קודם אירופה הייתה דתית מאוד, בתקופה זו המדע התחיל להתפתח, היו שינויים רבים בחברה, החברה הפכה עירונית והתעשייה התחילה להתפתח.
רוסו עסק בעיקר בפילוסופיה חברתית , פוליטית, וחינוכית.
 מאפייני תפיסתו של רוסו:
1.    רוסו רואה את טבע האדם טוב מיסודו אבל בגלל שהאדם חי בחברה ותרבות מעוותת – זה משחית אותו, תפיסה אינדיבידואלית.
רוסו ניסה למצוא איזון בין היחיד לחברה והעדיף את המצב הטבעי של האדם על פני המצב האזרחי שלו. ברגע שאנו משתייכים לחברה זה מעוות והורס אותנו. יש מתח בין היחיד לחברה, והצורך להיות עם אנשים אחרים ולהיענות לצרכים שלהם פותח תהליך של השחתת האדם ולדעתו צריך למצוא איזון בין צורכי החברה לבין היחיד, חשב שכדי לממש פוטנציאל שגלום בנו, אנו כן זקוקים לתרבות וחברה אבל מצד שני יש משהו לא מאוזן באייך היחיד חי בחברה ורצה למצוא אפשרות שאזרח יתרום לחברה אבל במקביל יממש את האינדיבידואליות והעצמאיות שלו.
2.    אמונה שחינוך צריך להיות לפי נטיותיו הטבעיות של הילד. ב"אמיל" רוסו מציע מודל חינוכי של אדם טבעי שלא מפריע לילד להתפתח כך שיגדל ע"פ רצונותיו ויכולותיו ונטיותיו "הילד המרכז" למידה מתוך התנסות בטבע ולא מתוך ספרים שמעבירים דעה של אנשים אחרים ומעבדים את השיפוט של היחיד. לא מעודד אותך לחשוב לבד, צריך לאפשר לילד התנסויות חושיות ואם רוצים להעניש אז רק עונשים טבעיים (שבירת חלון – לישון בקור ליד החלון).
3.    הילד כשלם – מהרגע שנולד הילד הוא שלם ומושלם – הוא לא מבוגר, לא שלם כמו שהיה מקובל לחשוב.
4.    תזמון בחינוך – ילד הופך להיות בשל בזמן –
מאמר:  יובל דרור (2008) חדשנותו של יאנוש קורצ'אק – חינוכי שהקדים במעשה את ההלכות החינוכיות בנות זמננו   המאמר רוצה להציג את הפעילות החינוכית של קורצ'אק ולהשוות אותה למחקר החינוכי העכשווי. הוא רוצה להראות לנו איך הפעילות החינוכית של קורצ'אק תואמת לתיאוריות חינוכיות עכשוויות. המאמר בנוי משני חלקים: הוא פותח ומתאר את פעילותו החינוכית של קורצ'ק שהקדימו את זמנם (זה החלק החשוב),. בחלק שני של המאמר זה תיאוריות שאומרות את מה שקורצ'אק כבר עשה. למשל: חשיבות הסטאז', חשיבות המשוב על אישיות, החינוך לדמוקרטיה ואספקטים נוספים. בזכות היותו מחנך ורופא, סופר ילדים ועובד סוציאלי כאחד – ובעיקר בגלל אישיותו הייחודית – הוא קיים בוורשה שלפני ובין מלחמות העולם פעילויות חינוכיות ייחודיות ומגוונות הנוגעות לתחומי חינוך עדכניים וביניהן:
חינוך חברתי וחינוך לדמוקרטיה – הילדים היו מעורבים בתהליך החינוך. קורצ'אק חילק את האחריות להפעלת בית היתומים שלו בין מבוגרים לילדים באמצעות מועצותיהם השונות בבית היתומים. התקיימו פעילויות עשירות במסגרת מוסדות דמוקרטיים "רשמיים".  פעילויות המייצגות את הרשות  המחוקקת, המבצעת והשופטת במשטר הדמוקרטי.
 הפרלמנט היה מורכב מ22 נציגים, שקורצ'אק עצמו כיהן כיושב ראש שלו, דן בסוגיות עקרוניות, חוקק חוקים ותיקן אותם לגבי איך נכון להתנהג בבית היתומים. "המועצה", שנבחרה מדי שנה, הייתה מורכבת מ-10 ילדים, עמדה בקשר עם "מועצת החינוך של המבוגרים" מטרתה הייתה לפקח על סדר וניקיון וכ'ו . "בית המשפט של הילדים" התכנס אחת לשבוע ושם טיפלו הילדים עצמם בבעיותיהם שלהם, לבית המשפט הייתה סמכות להטיל עונשים ואף לגרש. *היתרונות הן שכמות הפעילויות אפשרה לכל ילד לבחור תחום שמעניין אותו, ההשתתפות בועדות הייתה בעיקרון של רוטציה, כלומר כל פעם ניתן לעבור לוועדה אחרת, כל ילד התאמן בועדות השונות. החלק החשוב הוא שהייתה הפרדה בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הערכה חברתית – מוסד דמוקרטי בשם "משאל החברות" שנערך חודש, ולאחר מכן שוב שישה חודשים לאחר הגיעו של ילד חדש. מעין מבחן סוציומטרי תקופתי, שתוצאותיו קבעו את מעמדם של הילדים בבית היתומים, (האם הילד החדש מוצא חן בעיניו או לא). במילים אחרות גורלו של כל ילד יכול ליפול או לקום ע"פ הסולם החברתי אחת לשנה. היתרונות והחדשנות של הגישה:  הערכה היא מרכיב טבעי ואינטגראלי בחינוך, ועליה להיות גלויה וקבועה בכל מוסד חינוך. הכשרת המורים כיום מבוססת במידה רבה על מושג ה"רפלקציה" האישית המתקשר להוראה, ואילו בבתי הספר הערכת התלמידים מתבצעת ע"פ הישגיהם הלימודיים בלבד וכן התנהגותם רק מספר פעמים מועט בשנה.
קורצ'אק חידש בכך שכלל את ההערכה התכופה יותר כחלק בלתי נפרד מההכנה לחיים שהציב לחניכיו בפנימייה, כמו גם בכך שהכניס את ההערכה לחיי החברה של החניכים, מעבר לתחום הלימודי המקובל ע"פ רוב, ולחידושים התובעים "הערכה בית-ספרית" כוללת. חידוש אחר היה הצבעה נוספת שאפשרה לעלות או לרדת בסולם המעמד החברתי שלו, מבלי לקבע את החניך במעמד שהוחלט ע"פ הצבעה אחת בלבד. הילד קיבל את מסר 'ההערכה החברתית המתמדת', שלא הסתיימה בתהליך דמוקרטי יחיד שאין ממנו חזרה ושאחריו לא יהיה עוד עליו להשקיע בהתנהגות נאותה. זו הייתה הכנה לחיי המבוגרים, שגם בהם ההערכה היא תהליך מתמשך שאינו מסתיים בהצבעה אחת.  מגוון ערוצי תקשורת – העיתון השבועי בבית היתומים שיקף את כל ההיבטים בפעילויות החברתיות של הילדים. פעם בשבוע נקרא העיתון בקול באוזני כל החניכים והמחנכים בבית היתומים. לוח המודעות סיפק מידע נחוץ ומעודכן, כולל חוקים חדשים ופסיקות של בית המשפט. ע"י לוח המודעות ילד יכל לזמן ילד אחר לבית משפט.
"התיבה הציבורית" הכילה מידע תלת-ממדי – לוחות זמנים ומפות, משחקים, ספרים, ועיתונים שיסייעו בהתמצאות בעיר. היה בה גם "ספר מעקב", שם רשמו אלה שהורשו לצאת לעיר את הסידורים שערכו ואת האישורים שקיבלו. "תיבת הדואר" שימשה ליצירת קשר ישיר עם קורצ'אק הן מצד הילדים והן מצד אנשי הצוות. על אף שערוצי התקשורת בימינו השתפרו פלאים, ניתן ללמוד משיטות הניהול של קורצ'אק וליישם אותן על אמצעי התקשורת המודרניים:
1.
מגוון ערוצי התקשורת בין ילדים, אנשי צוות והמנהל הם דוגמה נוספת לסוגי הפעילות השונים המספקים הזדמנות לביטוי אישי של כל פרט בחברה. כל אחד חש בנוח עם סגנון תקשורת אחר, ויש לספק לו ערוצים שונים מהם יבחר את המתאים לו.
2. כיוון שמדובר בתקשורת דו כיוונית ורב כיוונית, ערוצי הקליטה הם בעלי חשיבות עליונה כאמצעי ללמידה אישית.
אנו לומדים מזולתנו ומסביבתנו בדרכים שונות, כך שריבוי ערוצי התקשורת מאפשר לכל אדם למצוא את האמצעי שיתאים לו.
3. החינוך לשימוש במגוון הערוצים הוא גם חינוך לצריכה יצירתית ודו-כיוונית של אמצעי התקשורת למיניהם.
4. אצל קורצ'אק לא החליפה התקשורת בכתב את השיחה שעל-פה, והמגע האישי והלא פורמאלי עם חניכיו התנהל כל העת. עם זאת, הוא לא ויתר על התקשורת הפורמאלית וההתנסחות בכתב באמצעות תיבת הדואר שלו. הוא היה משוכנע שכאשר לומדים לנסח מכתב בקשה, מוכרחים לחשוב מחדש, להתמתן, לארגן את המסר במידה טובה יותר ומקפת יותר ובדרך זו גם להבין את ההבדלים בין סוגי התקשורת השונים. האיזון בין אמצעי התקשורת הפורמאליים והלא-פורמאליים הוא חלק מהאיזון הנדרש בפנימיות בין ה"קודים" הפורמאליים, הבלתי-פורמאליים, הפרופסיונאליים והראשוניים.
חינוך לעבודה כהכנה לחיים – את עבודות הבית ביצעו בבית החינוך של קורצ'אק הילדים ואנשי הצוות (כולל קורצ'אק –
שער רביעי: זרמים מודרניים ופוסט מודרניים בפילוסופיה של החינוך:
                                   קונטיננט=יבשת והכוונה ליבשת אירופה. פילוסופיה שצמחה בעיקר באירופה (גרמניה, צרפת) במאה ה 19.
  אקזיסטנציאליזם  (קיימות) תיאוריה ביקורתית פוסט מודרניזם פילוסופיה קונטיננטלית לפילוסופיה זו יש 3 זרמים הנחות היסוד של הפילו' הקונטיננטלית היא שהיא קוראת תיגר על הפילוסופיה האנליטית (אובייקטיביות, ניטרליות, מדויקת וללא הבעת עמדה) וזה מטיל ספק, בפילוסופיה הקונטיננטלית יש הבעת עמדה.
יש מאמרים עם הקשר לחינוך. *הקשר לחינוך נמצא במאמרים ופחות בספר הקורס אקזיסטנציאליזם עוד הנחת יסוד שמאגדת את כולם, שכולם דוחים את הגישה של הפוזיטיביזם המדעי,  ז"א שהם דוחים את האמונה במדע האמפירי ובהנחות שלו כדרך מרכזית לחקר המציאות. המדע חותר לאובייקטיביות ועל הישענות על נתונים שקולטים מהחושים, אז הפילו' הקונ' מתנגדים לזה, הם מתרכזים בסובייקט – האדם הממשי. והחיים האמתיים חורגים תמיד מעובדות אמפיריות, והם מאמינים במחשבה, החירות האנושית. למשל, אי אפשר לדבר על דת/אהבה/אימהות במושגים אמפיריים, כך שזה יותר תרבותי חברתי ופחות מדעי.
                              = הגות קיומית :וידאו פרק 7
הם מתנגדים להגדרות ולכן זה פרדוקס להגדיר אותם. נק' המוצא היא ביקורת על המצב התרבותי והחברת, בעיקר באירופה בין מלחמות עולם. המצב התרבותי כל כך רע כי אנשים לא ממשים את היכולת להחליט לעצמם. ·         זהו זרם פילוסופי ספרותי, כותבים בצורה פחות שיטתית או לא שיטתית.  ·         קיום קודם למהות.
·         עוסקים בפרט ובדרך שלה/להגדיר את עצמה/מתוך חירות ·         דוחים את הרעיון של "טבע האדם" שצורתו קבועה מראש נק' המוצא היא סתירה של כל פילוסופיה שיטתית. אלא פילוסופיה קיומית עם נושאים ממשיים, התעסקות עם החיים היומיומיים והריאליים, שאלת הקיום האנושי. יותר מעניין אותם יחסים בין מורה לתלמיד ופחות ידע.
·         זרם פילוסופי שהתפתח במערב אירופה במאה ה- 20.
•          למחשבה האקזיסטנציאליסטית גוונים רבים ושונים: קשה לדבר על התיאוריה של כולם, לכל אחד מההוגים יש הגות שונה משל עצמו. יש אכזבה מהתיאוריות הגדולות: פשיזם, נאציזם, מרקסיזם וסוציאליזם (תיאוריות שעושות הכללה).
•          נכללים בזרם זה הוגים כגון: סרן קירקגור, ז'אן-פול סארטר, מרטין בובר, פול טיליך, מקסין גרין.
הקיום קודם למהות: קודם כל אנחנו קיימים, קודם אנחנו מגדירים את עצמנו, לאדם יש חירות לקבוע מי הוא יהיה ולחירות הזו יש מחיר: "נגזר עליך להיות חופשי",  עם החירות באה אחריות.  אין מהות. אין מי שמגדיר אותי מבחוץ. אני מייצר לעצמי משמעות. (זה יוצא נגד התפיסה שקודם יש לנו מהות, משמעות שנקבעה מראש (יש גם בדת). זו תפיסה הומניסטית שמדברת  על מקום  האדם ועל הבחירה שלו, מדבר על חירות גדולה לבחור את המקום שלי אבל גם הרבה אחריות, זה יכול ללכת לכיוון פאסיבי. מגיל צעיר צריך לחנך את הילדים לאותנטיות, להיות נאמנים לעצמם ולמי שהם, צריך לחזק בילדים את היכולת לגדול ולהיות מי שהם.
אבסורד- אם אין משמעות מלבד הקיום שלי  אז אין משמעות לחיי.
יש פה בדידות, זה מאוד פאסימי.
אפשר לקחת את זה לכיוון של חינוך: חינוך זה אופטימי.
(רוג'רס לקח את זה לכיוון אופטימי. סארטר אמר שזה אופטימי כי אתה מחליט לעצמך.) לחפש אחר העצמאות ואחר העצמי ישפר את מצב החברה. נגזר עלינו להיות חופשיים, אם נרצה או לא נרצה. להיות עצמאי זה לא תמיד קל, באה עם זה אחריות, צריך להחליט לבד. הם רוצים שהאדם ייקח אחריות על חייו. למשל: הם מתנגדים לרעיון שהאדם מקבל תשובות אפילו על חיי היום-יום. שואלים את הרב בנוגע לכל, אין חשיבה עצמאית ולאקז' יש התנגדות רבה לזה.
אקזיסטנציאליזם מושגי מפתח: אחריות – דחיית עליונות המערכות – חירות אותנטית – קיום קודם למהות.
תפיסה שנולדה אחרי מלה"ע הראשונה או השנייה (?), כתוצאה מאי שביעות רצון מהמוסדות הדתיים, ועוסקת בשאלות קיומיות. הנושאים העיקריים: היחיד ומערכות, התכוונות, קיום ואבסורד, טבעה של בחירה ומשמעותה, תפקיד ההתנסות הקיצונית, טבעה של תקשורת. תפיסה כוללת גוונים רבים שונים והוגים שמחזיקים בדעות מנוגדות, ואף סותרות זו את זו.
הבחנה בין אקזיס' אתיאיסטי לבין אקזיס' דתי:
אקזיס' אתיאיסטי/חילוני – הוגים מרכזיים הם סארטר וגרין – גישה אליטיסטית.
אקזיס' דתי – הוגים מרכזיים הם טיליך, מרטין, בובר וקריקגור.
ההבדל בין האקזיס' החילוני לבין הדתי הוא בכך שהחילוני יוצא באופן מפורש ומוצהר נגד הדת, שולל בגלוי את כל הדתות ואת עצם קיומו של האל.                                                                                                           מאפיינים של האקזיס' הדתי:
1 . אמונה בכך שהאדם צריך פחות לעסוק בשאלות, לדוג' מהי מהות ותפקיד האל משום שהן אינן רלוונטיות לקיום האדם, אלא לעסוק באמונה של האדם בחוויה הדתית – האדם צריך לעזוב את האל בשקט ולעסוק בחוויה הדתית מנק' הראות של האדם.
2. מדובר בחוויה דתית ואישית, הם יוצאים נגד ההעברה של החוויה הזו דרך מערכות דתיות וכוהני דת למיניהם – הם שוללים את הממסד הדתי וטוענים שהאדם צריך לעסוק בחוויה הדתית ושהוא לא צריך בשביל זה את הממסד – החוויה צריכה להיות לא ממוסדת, הם לא שוללים את החוויה הדתית עצמה, אלא רק את ההתמסדות שלה.
סארטר-אקז' אתאיסטי סארטר הוא הסמן הימני הקיצוני באקז' האתאיסטי, הוא אחד הבולטים ודרכו ניתן לקבל מושג על האקז'.
·         האדם יוצר את עצמו. עלינו לעבוד כדי ליצור תנאים טובים יותר ולהביא את הכישרון שלנו לידי ביטוי ע"י יצירה.
אנחנו יוצרים את עצמנו ע"י בחירות ומעשים. הוא מדבר על יצירה, כמעין מטפורה שהחיים הם כמו קנבס ריק. אנחנו יוצרים את החיים שלנו בעזרת בחירות ומעשים. לא מספיק לרצות, מה שנמדד זה המעשה. המטפורה, רק כשמושכים במכחול, משנים. ·         ההווה הוא המציאות היחידה ולמציאות זו אנחנו אחראים: אנחנו אחראים רק על ההווה. המעשים שלי בהווה -.
__________________________________________________________________ מאמר: משבר החינוך המודרני בעידן הפוסט מודרני/רוני אבירם עמ' 222
לדעתו של אבירם, הסתיימה התקופה המודרנית ואנו עתה בעיצומה של התקופה הפוסט-מודרנית הדורשת שינויים בכל מערכות החיים ובעיקר במערכת החינוך. אבירם מנתח באופן יסודי את המשבר העמוק שממנו סובלת מערכת החינוך כיום עקב המעבר בין העידנים הנ"ל.
עקב המעבר לתקופה חדשה, חלה  מבוכה במערכת החינוך. מערכת זו מאופיינת באנומליה: יש מכלול גדול של קשיים: בעיות משמעת, אלימות, צריכת סמים, הישגים לימודיים נמוכים, פערים כלכליים וחברתיים הקיימים, שחיקת מורים ועוד. הרפורמות ברובן אינן מצליחות בגלל חוסר הבנת שורשי הבעיות שלתוכן נקלע החינוך. בין בעיות אלה :אבירם מונה מצבים שונים שהופכים להיות בלתי-אפשריים למורים ומעמידים אותם במצב של חוסר-אונים.
המורים חייבים לספק רצונות סותרים, להתמודד עם תפיסות חינוכיות משתנות, עם בעיות משמעת וגם ללמד תכנים שאינם משמעותיים למורה או לתלמיד. ביה"ס כפי שהוא קיים כיום, מתאים, לדעת אבירם, לתקופה מודרנית ואינו מתאים יותר לתקופה פוסט-מודרנית. בעוד שהחברה המודרנית התבססה על המהפכה התעשייתית, התקופה הפוסט-מודרנית היא תוצאת מהפכות המחשוב והתקשורת ומהפכות טכנולוגיות נוספות בימינו. המושג "החברה הפוסט-מודרנית" כולל גם התייחסות לשינויים בדפוסי חשיבה, תפיסת עולם, יחסים חברתיים והיבטים תרבותיים ומדגיש את המעבר מתפיסה אובייקטיביסטית, חד-ממדית של המציאות לתפיסה רלטיביסטית -יחסית. כל המהפכות המתרחשות כיום מקדמות מבנים המאופיינים בחוסר-אחידות, חוסר-ליניאריות וחוסר-יציבות, וזאת בניגוד למבנים המודרניים ששאפו לאחידות, ליניאריות ויציבות.
הקושי של המורים ושל בתי-הספר כיום הוא שהם פועלים על-פי פרדיגמות של מציאות קודמת,( המציאות המודרנית),ואינם ערים לשינויים המהירים הקורים בחמישים השנים האחרונות ולהשלכותיהם בכל התחומים, ובמיוחד תחום החינוך.  החברה נמצאת במצב של "הלם העתיד", ולכן מתרחב הפער הקיים בין המציאות הנוכחית לבין העקרונות על-פיהם פועלים בתי-הספר.
אבירם מציע שינויים רדיקליים במבנה בית-הספר עקב השתנות מטרות החינוך בעידן הפוסט-מודרני. הוא טוען כי אבדה -.