מערכת החוקים והתקנות בישראל קובעת הסדרי זכויות נבדלים עבור קבוצות שונות של נכים .
החוקים העיקרים הנוגעים לנכים בישראל הם: חוק השקום לנפגעי צה"ל שהם מבוטחי משרד הביטחון, חוק הבטוח הלאומי פרק ג' – נפגעי עבודה, חוק הבטוח הלאומי פרק ו' – נכים כלליים, חוק נפגעי איבה, חוק נכים נרדפי הנאצים, חוק נכי המלחמה בנאצים, חוק שירות המדינה לנכים שפרשו משירות המדינה ועוד.
על אף שהחקיקה המתייחסת לאזרחים עם נכות במדינת ישראל כמדינת רווחה צריכה לבטא את העקרונות החברתיים של שוויוניות ואחידות במתן הזכויות והזכאויות לכל אזרח, מתברר כי החקיקה הקיימת משקפת ומדגישה את עקרון ההבדלה בזכאויות על פי נסיבות הפגיעה ופחות על רמת הצרכים הנובעים מהנכות האובייקטיבית.  וזאת בשל העובדה שמלאכת החקיקה לא התבצעה במהלך השנים כמערכת שיטתית אחת, ולכן קיימים פערים גדולים בין החוקים הנוגעים לקבוצות הנכים השונות.  כעובדת במחלקת השיקום במוסד לבטוח לאומי,  מודעת אני  ואף חווה את התסכולים של הנכים והן של עובדי המחלקה בפערים וחוסר השוויוניות של זכויותיהם מתוקף החוקים השונים.
ומכאן, בחירתי בשאלת המחקר.
שאלת המחקר כיצד משפיעה מדיניות הממשלה בנושא חוקי הנכות השונים על שילובם של הנכים בעולם העבודה ואיכות חייהם בכלל?
הפערים בחוקים השונים באים לידי ביטוי בהגדרת הנכות, גובה הקצבאות והזכויות הנגזרות מכך (סל שיקומי). העיוותים הנגרמים בעטיים של החוקים השונים גורמים לקבוצות מסוימות מבין הנכים לחוש מקופחים ביחס לקבוצת נכים אחרות הנהנות מזכויות ומשאבים נדיבים ביותר באופן יחסי (בן צבי, 1995). בתחומי חיים שונים כגון:
הכנסה,  עבודה, דיור, רכב  וכיוצא בזה.
בעבודה זו בחרתי להתמקד בהבדלים בין חוקי הנכות של נכי משרד הביטחון, נפגעי עבודה ונכים כלליים, תוך התייחסות והשוואה למדיניות בנושא זה במדינות המערב. על מנת להבין את מדיניות התחיקה בארץ, אסקור תחילה היבטים היסטוריים בנושא, לאחר מכן אציג את החוקים ולבסוף אמנה את ההבדלים העיקרים ביניהם.