המגמות בתנועה הציונית השתנו בהתאם לתנאים החיצוניים ולאפשרויות החדשות שנפתחו בפניה. השאיפות הלאומיות תחת השלטון העותומני, שהיו מוצנעות, ובעיקר דיברו על עבודת אדמה ועלייה איטית; המנדט הבריטי הפרו-ציוני בתחילת דרכו עד פרוץ המאורעות נתן ביטוי מלא לשאיפות הלאומיות, להקמת מדינה, להגברת העליה, ליצירת רוב ולפיתוח ההתיישבות; המפנה בעקבות מאורעות תרפ'-תרפ"א, שהביא להנמכת ציפיות ולכן לשינוי התפיסה המדינית, הביטחונית והפוליטית.
נסקרו כאן זרמים מרכזיים בתנועה הציונית, וכיצד הם הגיבו לאותם שינויים.
ניתן לסכם ולומר כי האישים השונים המייצגים אותם ראו בפרעות אישוש לדעה ולאידיאולוגיה שבה אחזו קודם לכן, השינוי ניכר בדרכי הפעולה, אך לא ברעיונות עצמם.
למרות כל אלה השתנה האתוס הלאומי את פניו, והפך לאתוס דפנסיבי. מתוך כך עולות שתי מסקנות עיקריות, ראשית דרך הביניים של ויצמן ותנועת הפועלים היא זו שהיוותה את הבסיס המרכזי לאופן הפעולה של היישוב, כלומר השאיפה לרוב יהודי והגברת ההתיישבות, תוך צבירת כוח איטי ויציב עד כמה שניתן. קבוצות המיעוט, ברית שלום מצד אחד וז'בוטינסקי מהצד השני, שהיו היחידות שדווקא הכירו בקיומה של תנועת לאום ערבית, נותרו במיעוט, שלא זכה להכרה רחבה בתנועה. מסקנה נוספת מצביעה על כך שמקורותיו של האתוס הדפנסיבי התפתחו כקו מקביל לאידיאולוגיות שונות, כל זרם ראה בפרעות הוכחה לצדקת דרכו ולאופן פעולתו, אך בסך הכל נוצר למרות כל זה אתוס חדש שהתבסס על מיתוסים (תל-חי, הפרעות כמודל לפוגרום בגולה, השאיפה לשיויון סוציאליסטי וכד'), ופחות על עובדות (קיומו של לאום ערבי, אינטרסים מנוגדים של שתי קבוצות באותו חבל ארץ, הערכת כוחו הריאלי הבטחוני והכלכלי של היישוב, ההכרה במספר היהודים היושבים בארץ).
כאמור כל הזמן עמד ברקע מעמדם של היהודים בגולה. מתוך כך קמה התנועה הציונית ולאור זה נבנה הקו האידיאולוגי, גם בארץ. הגדרת מערכת היחסים בין היהודים לערבים הושתתה על המודל של הגויים והיהודים, ללא התחשבות בעובדה שהיהודים שאפו להיות רוב בארץ ולהקים כאן מדינה. מגמה זו היתה הבסיס לניהול היחסים הפוליטיים-מדיניים, השאיפה לחתור לקבלת הכרה בקרב המדינות, ולא בקרב תושבי המקום; התפיסה הבטחונית, לפיה עלינו להגן על עצמנו בלבד, אחרי הניסיון לנקוט בעמדה אקטיבית יותר; הפוליטיקה הפנימית לפיה הערבים הם קבוצה אשר ניתן יהיה להפיס את דעתה על ידי פיתוח ורווחה כלכלית, ויצירת מעמדות חברתיים שיתופיים.             בעקבות פרעות תרפ' תרפ"א התנועה הציונית העריכה מחדש את בנין הבית הלאומי בארץ. ההכרה החדשה בזרם המרכזי של התנועה, משמע ויצמן ותנועת העובדים, היתה שהתהליך יהיה ממושך ומורכב יותר. משום שהבסיס שהונח קודם לכן, ההסתמכות על המנדט הבריטי, הוכח כמכשול לכן צריך היה לנקוט בשיטות פעולה אחרות. הנטיה הראשונה לפתח אתוס אקטיבי, על ידי הקמת כוחות לוחמים, גם היא הוזנחה לטובת הקמת ה"ההגנה". הערבים שנתפסו בתחילה כבעלי אינטרסים משותפים מבחינה כלכלית ומעמדית, החלו לגלות סימני התנגדות קשים יותר. מי שנותר בדעתו הישנה ואף ביקש לחזקה, היה ז'בוטינסקי, שראה בפרעות הוכחה לכך שהערבים לא יקבלו את נוכחות הישות הציונית בארץ, וכי רק רוב משמעותי והקמת כוח לוחם, ישכנעו אותם לקבל את היהודים כתושבי המקום ואדוני הארץ. את האלטרנטיבה מין הצד השני הציבה תנועת ברית-שלום, שביקשה זכויות שוות לשני העמים.