החוק המקראי, קריאת שמע, חוקי הלוואה, חוקי מלחמה, הפרוזבול, חוקים סוציאליים

מקצוע
מילות מפתח , , ,
שנת הגשה 2016
מספר מילים 39285

תקציר העבודה

נביאי אמת ושקר המקורות: דברים י"ח 9 – 22.   ירמיהו כ', כ"ג
5 – 32, כ"ח דברים י"ח 9 – 22
דברים י"ח 9 – 20 – מיהו נביא אמת?
ספר דברים הוא ספר חוקים. משה רבינו מדבר אל העם, בגוף ראשון, לפני הכניסה לרץ כנען. בתום 40 שנות הנדודים במדבר.
ט כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.
כאשר עם ישראל ייכנס לארץ ישראל עליו להיזהר מלחקות את מנהגיהם של הגויים.
"כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" "וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ (משמיד) אוֹתָם מִפָּנֶיךָ" פירוט סוגי עבודה זרה : "לֹא-יִמָּצֵא בְךָ":
1. "מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ "- הקרבת בנים באש לאל מולך.

2 .
"קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף"- גילוי עתיד על ידי קסמים שונים.
3. " וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים"- העלאת רוחות מתים.
יג תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יד כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים, יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן, נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
לעומת זאת, בני ישראל חייבים לנהוג בדרך שונה.
את התפקיד אותם ממלאים כל אותם "בעלי מקצוע" ימלאו בעם ישראל הנביאים, אותם ישלח ה' לעם, ורק אליהם יש להקשיב ורק בקולם יש לשמוע.
אם כן, מיהו נביא אמת?
פס' 15 : " נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי" = אדם מעם ישראל "יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" = אלוקים ימנה אותו (ולא הוא את עצמו) אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן טז כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּחֹרֵב, בְּיוֹם הַקָּהָל, לֵאמֹר:  לֹא אֹסֵף, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי, וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד, וְלֹא אָמוּת.  יז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי:  הֵיטִיבוּ, אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ משה רבינו מזכיר לעם ישראל כי במעמד הר-סיני הם חששו מהתגלותו של אלוהים בפני כל העם, פן ימותו (וזאת על-פי התפיסה המקובלת "כי לא יראני האדם וחי"), ועל כן ביקשו ממנו שייצג את העם בפני אלוהים, וכי רק הוא יתקשר איתו. לפי דברי משה גם ה' בעצמו הסכים לאותו סוג של קשר (פס' 17).
יח נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ, וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ יט וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר, בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּו   כ אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי, אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר, בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים–וּמֵת, הַנָּבִיא הַהוּא.  כא וְכִי תֹאמַר, בִּלְבָבֶךָ:  אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה.  כב אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא–הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה:  בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.
אלוהים יקים להם נביא, והוא מוסיף ומזהיר כי נביא שלא ישמע ולא ימסור את דבריו …
ירמיהו כ' – התמודדות עם תפקיד הנבואה     בפרק הקודם ירמיהו קרא לעם לא למרוד בבבלים. ירמיהו טוען שהתנגדות          לבבל, כמוה כמרד ברצונו של האל. ה' הוא המכוון את ההיסטוריה העולמית, והאומות הן המכשיר בידיו להנהגת העולם.  בפרק זה הוא מתעמת קשות עם פשחור הכוהן ובהמשך הפרק הוא זועק על סבלו בשל שליחותו הנבואית.
פס'
1 – 6: המפגש בין ירמיהו ופשחור פשחור הוא "פקיד נגיד" – פקיד ממונה בבית המקדש, שתפקידו וסמכויותיו היו בתחום שמירת הסדר. על-פי ירמיהו, כ"ט 26, ניתן להבין כי תפקידו היה לסלק את המשוגעים ואת התימהונים מבית המקדש ומחצרותיו. ירמיהו מתרגז על פשחור, כנראה משום שהוא מתנבא לשקר (פס' 6). פשחור בניגוד לירמיהו , תמך כנראה, במדיניות האנטי-בבלית, שהתבססה על התקווה למרוד בבבל ולנצחה, אולי בעזרת מצרים.
הוא אוסר את ירמיהו, וכולא אותו במהפכת – כנראה מתקן כליאה שבו היו מניחים את האסיר במהופך, כשראשו למטה.
·         מדוע הכה פשחור את ירמיהו ואסר אותו במהפכת?
1.      דברי ירמיהו היו עלולים לגרום לתסיסה בקרב העם במקדש (שכן ירמיהו ניבא על חורבן צפוי בניגוד לדעת פשחור) .
נבואת ירמיהו על החורבן סתרה את נבואת השלום של פשחור, שהטיף להצלחת המרד בבבל.
מה הייתה מטרת פשחור והאם הוא הצליח?
פשחור רצה להפחיד ולרסן את ירמיהו. משימתו נכשלה, שכן ירמיהו לא שתק. לאחר –
ירמיהו כ"ח עימות בין נביא שקר לנביא אמת הרקע המדיני:
הפרק הוא המשכו הישיר מן הפרק הקודם המספר על תכנית המרידה במלך בבל שתכננו בירושלים צדקיה מלך יהודה ונציגיהם של מלכי אדום מואב עמון צור וצידון. על רקע התכנית למרוד במלך בבל ניבאו נביאי השקר להצלחת המרד ולשיבתם במהרה של כלי המקדש, שנלקחו לבבל בגלות יהויכין.
ירמהו התנגד למרד במלך בבל ולנבואתם של נביאי השקר, הוא ניבא שיש להיכנע לבבל וכי כלי המקדש שנלקחו בגלות יהויכין לבבל ע"י צבא בבל ב597 לפנה"ס לא ישובו מהרה לירושלים, אלא לאחר שנים רבות. ירמיה המחיש את דברי נבואתו באמצעות מוטות העול שעל צווארו , המסמלים את הכניעה ההכרחית למעצמה הבבלית האדירה.
לטענתו של ירמיהו שלטון בבל ונבוכדנצאר הוא חלק מהתוכניות האלוהיות.
נבואת חנניה נביא השקר לנפילת בבל ולשיבת גולי יהודה לציון (1-4) פתיחת הפרק היא בתאריך נבואתו של חנניה, שנאמרה בשנה הרביעית למלכות צדקיהו שהחל למלוך לאחר גלות יהויכין (597 לפנה"ס) נבואת חנניה היא תשובה לנבואת ירמיה בפרק הקודם ונוגדת אותה.
את דברי נבואתו השמיע ירמיה בפרק הקודם לפני הכהנים והעם בבית המקדש, כשמוטות העול על צווארו, הממחישים את השעבוד לבבל שיתמשך זמן רב. העול הוא מצג סמלי המשמש כאמצעי עזר לנביא להרשים את הצופים.
חנניה יוצא נגד דברי הנביא וגם הוא אומר את דברי נבואתו לפני הכהנים והעם ובנוכחות ירמיה. בנבואתו בפסוקים 2-4 מנבא חנניה בשם ה' שה' ישבור בקרוב את "עול מלך בבל" (2), כלומר, יסיר את עול השלטון של מלך בבל מעל יהודה, ו"בעוד שנתיים ימים" יושבו מבבל לירושלים "כלי בית ה' (3), המלך יהויכין ("יכניה",4) ושאר הגולים שגלו עמו לבבל המכונים "גלות יהודה"(4).
"כלי בית ה'" (3) הם אוצרות המקדש, אוצרות בית המלך וכלי הזהב שעשה שלמה המלך בבית המקדש. כלים אלה נלקחו על ידי מלך בבל מן המקדש בירושלים בגלות יהויכין (מלכים ב כד 13).
חנניה מרשים את קהל שומעיו באמצעים הבאים:
1.  חזרה על "שבירת העול של מלך בבל" הנזכרת בפתיחת נבואתו שלחנניה ובסיומה "שברתי את על מלך בבל" (2) "אשבור את על מלך בבל" (4) מחזרה זו ניתן ללמוד כי חנניה רוצה להדגיש את בטחונו הגדול בנפילת בבל בעתיד הקרוב, שכן התמוטטותה היא הגורם העיקרי לשחרור יהודה מעול השעבוד ושיבת כלי המקדש וגולי יהודה לירושלים. בנוסף, הוא משקף את רצון העם.
2.  חנניה משתמש בסגנון האופייני לנבואה – פותח את נאומו ב"כה אמר ה' צבאות" ונוצר רושם שדבר ה' בפיו.
3.  הוא מציין זמן מדויק למימוש נבואתו – "בעוד שנתיים ימים" כדי להרשים ולהישמע אמין .
4.  בהמשך גם הוא כירמיהו יעשה מעשה סמלי כדי להמחיש את נבואתו. הוא ישבור את העול (קרש בהמה) מצוואר ירמיהו ובכך ינסה לשכנע את העם בדבריו.
תגובת ירמיה (פס' 5-9) למרות שנבואת חנניה נוגדת את נבואת ירמיה מביע ירמיה משאלה שנבואת חנניה תתקיים-
החוק המקראי קריאת שמע ד שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.  ה וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.  ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ.  ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.  ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ.  ט וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.  {ס}  י וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב–לָתֶת לָךְ:  עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת, אֲשֶׁר לֹא-בָנִיתָ.  יא וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל-טוּב, אֲשֶׁר לֹא-מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.  יב הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.  יג אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, וְאֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבִשְׁמוֹ, תִּשָּׁבֵעַ.  יד לֹא תֵלְכוּן, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–מֵאֱלֹהֵי, הָעַמִּים, אֲשֶׁר, סְבִיבוֹתֵיכֶם.  לפי ההלכה כל אדם מישראל צריך לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום:
בשחרית ובערבית כיוון שנאמר "ודברת בם.. בשכבך ובקומך"(בוקר וערב). פס' 4-9 כוללים שלושה נושאים:
1. הכרזה שה' הוא אחד ושלטונו על הארץ אינו מוטל בספק.
2. דרישה לאהוב את השם בכל הלב ובכל הנפש.
3. דרישה לחנך את הבנים לאמונה בה' ולנאמנות בו. מדוע האותיות ע, ד מוגדלות?
1. האות ד' הוגדלה על מנת להבדיל אותה מהאות ר', שלא יובן בטעות שכתוב "אחר", כלומר אל אחר, אליל.
2. על מנת ליצור את המילה עד, כלומר כאשר אדם אומר את המשפט זוהי עדות לאמונתו (בנוסף, היינו עדים למעמד הר סיני שם נתקבלה התורה).
3 . עד- עם ישראל יקיים את מצוות ה' אז יתקיים לעד.
4. דע- למד ויישם את חוקי התורה.
בכל לבבך- בפעילות השכלית שלך, בהרהוריך ובדעתך.
בכל נפשך- הנפש מסמלת את הרצונות והשאיפות. בכל מאודך- בכל עוצמתך ויכולתך. רש"י: בכל ממונך.
מהן הפעולות שיש לעשות על מנת לשמר את המצוות בתודעה האישית והלאומית-
1 . "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ…"- חידוד הידע, לימוד יסודי ומעמיק שעליך להעביר לדור הבא.
2.
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ- ניתן להבין בשתי דרכים: מדובר –
חוקי מלחמה בהכנות למלחמה ניתן למצוא שלושה שלבים:
הרגעת העם ע"י הכוהנים- הודעת השוטרים על הפטורים ממלחמה- הפקדת שרי צבא על החיילים המגוסים.
דברים כ' 1 – 4 : הכנה נפשית למלחמה:
פרק כ' 1 – 4
מתאר את דרכי הפעולה שיש לעשות לקראת היציאה למלחמה. ההכנה היא גם נפשית וגם מעשית. קרא פס' 1 – 4:
"(א) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: (ג) וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: (ד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:" פס' 5 – 9:  פטורים מיציאה למלחמה לפני היציאה למלחמה, מקבצים השוטרים את החיילים ומודיעים להם את מי הם משחררים מהשתתפות במלחמה. הפסוקים מתארים 4
סיבות משני תחומים שונים.   תחום ראשון –  התחשבות במצבו האישי של החייל  
1 .       מקרה
1 – פס' 5 : "(ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכו יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ.".
את מי משחררים השוטרים בפסוק זה ?  אדם שקנה בית ולא הספיק לחנוך אותו, אינו יוצא למלחמת רשות פן ימות במלחמה ואחר יקח את ביתו.
2.       מקרה 2: פס' 6: "(ו) וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ–יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ." את מי משחררים השוטרים בפסוק זה ? אדם שנטע כרם ולא חיללו (בשנה השביעית הוא יכול להנות מפירות כרמו) אינו יוצא למלחמת רשות פן ימות במלחמה ואחר יקח את כרמו.
כמה זמן משקיע אדם בכרם עד שנהנה מפרותיו ? 6 שנים, ובשנה השביעית הוא יכול לגעת בפירות העץ.
3.         מקרה
3 – פס' 7 : "( ז ) וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ–יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה.  את מי משחררים השוטרים בפסוק זה ?  אדם שהתארס(אירוסין-חוזה משפטי) אינו יוצא למלחמת רשות פן ימות במלחמה ואחר יקח את ארוסתו. מהו המכנה המשותף  לשלושת המקרים ? ענייניו האישיים של האדם- כרם, אירוסין, בית.

הלוואה א מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.  ב וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה–שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ:  לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה.  ג אֶת-הַנָּכְרִי, תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ.  ד אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן:  כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ, יְהוָה, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.  ה רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.  ו כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ; וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.  {ס}  ז כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.  ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.  ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-
חכמה מבוא
אחד מרעיונות היסוד שבאמונה המקראית הוא צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. הצדיק בא על גמולו בעד מעשיו הטובים ואילו הרשע בא על עונשו בעד מעשיו הרעים. רעיון יסוד זה בא בניגוד למציאות בספר איוב ובכלל למציאות. בספר איוב בא לידי ביטוי משבר גדול בתורת הגמול- איוב מתלונן ומתמרמר כנגד אלוהים שכן הוא צריך להיות מקור הצדק ושופט הצדק, אם כן כיצד ייתכן שנעשה עוול שכזה.
איוב: פרקים א', ב', מ"ב פרק א' :הניסיון שבו עומד איוב. תמונה על פני האדמה פסוקים 5-1 = אקספוזיציה:
מקום – ארץ עוץ.
דמויות – איוב.
בעיה – צדיקותו הקיצונית של איוב.
תיאור העושר הרוחני:
איוב "תם" – שלם מבחינת המוסר.
וישר – פועל לפי הצדק.
וירא ה' – עובד את ה' ומאמין בו וסר מרע" – מתרחק מכול דבר רע.
קיים פירוט של תכונותיו המוסריות משום שהם יעמדו למבחן בהמשך העלילה.
תיאור העושר החומרי:
"שבעה בנים ושלוש בנות…שבעת אלפי צאן…ושלושת אלפי גמלים…". מספרים טיפולוגיים. האחים עושים משתה "בית איש יומו" כול יום אצל אח אחר. כשימי המשתה הסתיימו "הקיפו ימי המשתה" היה איוב משכים בבוקר ומעלה עולות בשם בניו כדי לכפר על עבירה שאולי עברו הבנים, "אולי חטאו בני ויברכו ה' בלבבם". איוב חשש שאולי במהלך המשתה  מי מבניו  קילל את ה' בלבבו.(לא היה כלל חשש שבניו יקללו בפיהם את האל) *** "וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים"- קיים פה תיקון סופרים משום כבוד ה'.
תמונה בשמיים: הויכוח בין ה' לשטן על צדיקותו של איוב, פס' 12-6:
מיהו השטן? מלאך רע והרסני המשמש קטגור (מאשים) על בני האדם. הוא משוטט "משוט (=שטן) בארץ ומתהלך בה" ומחפש בני אדם חוטאים.
נערך מפגש בין ה' ובני ה' וגם השטן מגיע.
ה' פונה ואומר לשטן: ", הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב:  כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע?"   והשטן משיב בשאלה רטורית:
"לא לחינם ירא איוב את ה' " הרי אתה מגן עליו, "שכת בעדו", שמת מסך בינו לבין הצרות אבל אם תפגע בו הוא יקלל אותך.
ה' מסכים לבחון את צדיקותו של איוב אך מזהיר את השטן: אתה יכול לפגוע בכל אשר לו אך אל תפגע בו.
האמצעים שבהם משתמש השטן כדי לשבור את איוב פסיכולוגית:
א. אלמנט ההפתעה- השטן בוחר בשעה שלווה כדי להנחית את המכות כך שאיוב המום.
ב. המכות מופיעות ברציפות ובמהירות- לאיוב אין מרווח נשימה בין מכה למכה. הביטוי –
קהלת פרק  א' פרק  א' פסוקים 2-1: פתיחה.
פסוק 1:"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים" – התיאור רומז לשלמה בנו של דוד שהיה הבן היחיד של דוד שמלך בירושלים. השם של שלמה לא מוזכר במפורש בספר/במגילה כולה.
השם "קהלת" מוזכר במגילה 7 פעמים. חז"ל סבורים שההסבר לשם זה הוא "שהיו דבריו נאמרין בהקהל" – כלומר:דבריו נאמרו לפני קהל. יש הטוענים כי שלמה לא כתב את קהלת. האיזכור של מלך בירושלים נועד להצדיק את קריאת המגילה ודבריו כמהימנים.
פסוק 2:"הבל הבלים אמר קהלת,הבל הבלים הכל הבל".
פרוש המילה "הבל" הוא: נשיפה היוצאת מהפה. למילה זו יש חשיבות רבה במגילת קהלת. מילה זו מופיעה בפתיחה של הספר וגם מסיימת את הספר.
המשפט הפותח והמשפט המסיים את ספר קהלת הוא "הכל הבלים אמר קהלת,הבל הבלים הכל הבל". משפט זה מבטא את הרעיון המרכזי של הספר: כל ניסיון החיים שלו,כל החוויות שלו,כל ההנאות וכל הסבל שלו הם: הבל.
משמעות המילה "הבל" היא: חוסר תכלית. חוסר תועלת, דבר זמני/ארעי ואבסורד.
הביטוי "הבל הבלים" פירושו: הבל מוחלט, הבל גמור, הדבר הכי חסר משמעות בעולם.
פסוקים 3-11: המחזוריות בטבע ובהיסטוריה האנושית.
בפסוק 3 אומר/שואל קהלת:"מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". כלומר אין טעם/תועלת במה שאדם עושה במהלך חייו כי הכל קבוע מראש.דבריו נובעים ממשפט הפתיחה: "הבל הבלים אמר קהלת,הבל הבלים,הכל הבל".
פסוק 4: "דור הולך ודור בא,והארץ לעולם עומדת".כוונתו: חיי האדם קצרים,זמניים בהשוואה לנצחיותה של הארץ,הארץ קיימת לעולם.
למרות שהדורות מתחלפים,הארץ = האנושות לא מתקדמת ונשארת במקום הקבוע שלה לנצח.
בפסוק 5 אומר קהלת:"וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף,זורח הוא שם".
מחזוריות בטבע: השמש זורחת ושוקעת.השמש מתקדמת על פני הרקיע ממקום זריחתה אל המקום הקודם שלה,אל המקום הקודם השמש רוצה להגיע. =מחזוריות בטבע. למסע ההתקדמות של השמש על פני הרקיע אין כל משמעות כי אין בו התקדמות. המסע נעשה במטרה להגיע אל המקום הקודם שלה.
פסוק 6:"הולך אל דרום,וסובב אל צפון,סובב הולך הרוח,ועל סביבותיו שב הרוח".גם הרוח נעה,נושבת במסלולים שחוזרים על עצמם.
בפסוק 7 אומר קהלת:"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא".מי הנחלים/הנהרות תמיד זורמים אל הים והים לא מתמלא לעולם.=מחזוריות בטבע "אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת".
המקום שאליו הולכים הנחלים הוא: הים, מי הנהרות זורמים ויזרמו כל הזמן אל הים.
זרימת הנהרות מדגימה את חוסר התועלת שבמעשי בני האדם לעולם.
הסיבות הן:
א.שום דבר לא משתנה,הכל קבוע:הנהרות זרמו ויזרמו אל הים לנצח.
ב.בריאה שנבראה כשהיא אינה מושלמת (אינה מלאה, חסרה) לא תהיה לעולם מלאה/מושלמת. ההוכחה: כל הנהרות זורמים אל הים, ולמרות זאת הים לא יתמלא לעולם.
פסוק 8: "כל הדברים יגעים" – יש בעולם הרבה מאוד דברים ולכן אדם לא יכול להקיף הכל,ולא יכול לדעת את/על כל מה שיש בעולם.
"לא יוכל איש דבר" – גם אם אדם ידבר במשך כל ימי חייו,הוא לא יצליח לספר את/על כל מה שיש בעולם.
"לא תשבע עין לראות" – גם אם אדם יתבונן בעולם כל ימי חייו,הוא לא יצליח לראות את כל מה שיש בעולם.
"לא תמלא אוזן משמוע" – גם אם אדם יאזין כל ימי חייו, הוא לא יצליח לשמוע כל מה שיש לשמוע על העולם.
פסוק 9: "מה שהיה הוא שיהיה,ומה שנעשה הוא שיעשה,ואין כל חדש תחת השמש". בכל מה שיש בעולם אין כל חידוש.
פסוק 10:"יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא". לעיתים אומר אדם על דבר מה שהוא חדש, האדם אומר זאת מפני שאינו יודע שהדבר הזה כבר קיים בעולם "כבר היה לעולמים,אשר היה לפנינו".אדם חושב שהדבר חדש מפני שזכרונו קצר ומוגבל.
בפסוק 11 אומר קהלת:"אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו.לא יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה".האירועים מן ההווה והאירועים שבעתיד יישכחו במהירות בשל הזיכרון הקצר והמוגבל של האדם.הזיכרון הקצר של בני האדם לא ישתנה לעולם.
מכיוון שכל דור שוכח את מעשיו של הדור שקדם לו,אין טעם לעשות דברים.
מעשי בני האדם חסרי טעם וחסרי תקווה כי:
א. הכל קבוע מראש – דטרמיניזם "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש".
ב. ממילא מעשי האדם לא ייזכרו בשל הזיכרון הקצר והמוגבל של בני האדם.
את המילים "ראשונים" ו"האחרונים" (פס' 11) ניתן לפרש בשתי דרכים:
1.כמו שהדורות הקודמים = הראשונים של בני האדם נשכחו,כך יישכחו גם הדורות הבאים = האחרונים ע"י מי שיבוא אחריהם.
2.כמו שכל האירועים שהתרחשו בעבר נשכחו,כך יישכחו כל האירועים שיתרחשו בעתיד מליבם של האנשים שיחיו בעתיד הרחוק יותר.
בכל הדוגמאות המוצגות בפסוקים 4 -11 מדגים קהלת את הקביעות בעולם.אין חדש בסדרי הטבע! סדרי הטבע חוזרים על עצמם,שום דבר לא משתנה ולחזרה שלהם אין כל משמעות! גם אם נדמה שיש חדש,מסתבר שזו טעות.המחשבה שיש חדש נובעת מהעובדה שהזיכרון של בני האדם קצר ומוגבל. בני האדם לא זוכרים את העבר הרחוק ולכן אינם יודעים שהדבר הזה כבר היה קיים בעבר.
המסקנה של קהלת היא: אין תכלית למעשי האדם,הכל קבוע מראש.
פסוקים 12-18: אין טעם לחקור את העולם.
קהלת מעיד על עצמו שהיה מלך בירושלים "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" (פס' 12). מהצהרה זו למדו חז"ל ששלמה המלך כתב את המגילה במאה ה – 10 לפנה"ס.
עפ"י המחקר המקראי פסוק 12 אינו מציין מי כתב את המגילה,אלא כיצד היה מקובל לכתוב ספרי חכמה בתקופה שבה התחברה המגילה.
במזרח הקדום היה מקובל לכתוב ספרי חוכמה בצורת צוואה של מלך או של שר זקן,המייעצים למלך כיצד להתנהג על סמך ניסיונם האישי.
המספר "-
מלכים ונביאים מלכים א' י', 1-13:
א וּמַלְכַּת-שְׁבָא, שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה–לְשֵׁם יְהוָה; וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ, בְּחִידוֹת.  ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה, בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה; וַתָּבֹא, אֶל-שְׁלֹמֹה, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ.  ג וַיַּגֶּד-לָהּ שְׁלֹמֹה, אֶת-כָּל-דְּבָרֶיהָ:  לֹא-הָיָה דָבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ.  ד וַתֵּרֶא, מַלְכַּת-שְׁבָא, אֵת, כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה; וְהַבַּיִת, אֲשֶׁר בָּנָה.  ה וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם, וּמַשְׁקָיו, וְעֹלָתוֹ, אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהוָה; וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד, רוּחַ.  ו וַתֹּאמֶר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי–עַל-דְּבָרֶיךָ, וְעַל-חָכְמָתֶךָ.  ז וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי, הַחֵצִי:  הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב, אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי.  ח אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה, הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד, –